28.10.14 תקציר מורחב של הרצאתה של עירית עופרי על טראומות בלידה

מזל טוב!?

טראומות לידה ולידה שקטה

עירית עופרי

19:30-21:30, 28.10.14  בית דורון, רח׳ הראשונים 1 (צומת עלית), ליד תחנת הרכבת מרכז סבידור, תל אביב..

חווית הלידה מסובכת וקשה עבור האם עלולה לגרום לתסמונת פוסט טראומטית הנובעת. במונח זה נכללות גם נשים שאינן עונות על הקריטריונים המלאים של PTSD , אך חוות חלק מהסימפטומים.

בהבדל מדיכאון אחר לידה, זו יכולה להיות תגובה נורמלית למצב מפחיד, שיש בו חוויה של סכנת חיים, אם היא חולפת כעבור יומיים-שלושה. אם המצוקה נפשית לא חולפת, התגובה הופכת לפתולוגית ולסימפטומים עלול להיות אפקט מתמשך המשפיע על האישה, בן זוגה וילדיה.

ניתן להוסיף לקטגוריה זו גם חוויות הנובעות מלידה המסתיימת במותו של העובר בטרימסטר האחרון של ההריון (24 שבועות ואילך, או מתחת ל 500 גר') או מיד לאחר הלידה – לידה שקטה, או Still Birth .

במחקרים שנערכו ברחבי העולם נמצא ש 2.8% עד 5.6% מהיולדות הראו סימפטומים פוסט טראומטיים אחרי 6 שבועות, ולאחר חצי שנה כ – 1.5%. (Beck, 2009 , Olde et al., 2005 )

החברה נוטה להכחיש את טראומות הלידה, בפרט כאשר "התינוק בריא, תודה לאל" . הסובבים את האישה רואים בלידת התינוק הבריא כמפצה על הכאב והסבל, ומתקשים להיות אמפטים לחוויה הקשה והסבל שעברו על האישה, והשלכות חוויה זו על המשפחה כולה.

כאשר העובר נפטר, הסביבה מתייחסת לסוג אובדן זה במבוכה, שכן לעיתים אין אפילו גופה, אין קבר ואין שבעה. לא ברור איך להתייחס ליולדת, ונוטים ל"נחם" אותה ב"לא נורא, העיקר שאת בריאה, בעזרת השם תלדי ילד בריא בפעם הבאה".

חווית האשה על פי דווחים ממחקרים איכותניים, הינה של איבוד השליטה, החפצה, טיפול מכני/טכנולוגי, ובגידה באמון , כאשר "לא סופרים אותה" בתוך תהליך הלידה ומקבלים החלטות גורליות לגביה ולגבי העובר שלה.

התנהגות זו של הצוות הרפואי עלולה לייצר תחושות של אובדן שליטה, פחד מוות לגבי עצמה ולגבי הרך הנולד, חוסר אונים, אשמה ופגיעה בתחושת הערך כאדם וכאשה (בכשלונה ללדת לידה רגילה, להחזיק את התינוק זמן מספיק ברחם ולשמור עליו בחיים).

כתוצאה מרגשות אלו, עלולה להתפתח תסמונת פוסט טראומטית הכוללת דיסוציאציה, קשיים בתפקוד כאם, קשיים בהנקה ותגובות מצוקה בתאריכים משמעותיים כגון ימי ההולדת של התינוק.

במחקרים שניסו לנבא פגיעות לפיתוח תסמונת פוסט טראומטית לאחר לידה, נמצא שנשים שחוו פגיעה מינית ממושכת, נשים דיסוציאטיביות, נשים שמראש היו מאד חרדות וציפו ללידה קשה ונשים בעלות מיקוד שליטה חיצוני היו הפגיעות ביותר (Marmar, Weiss et al. , 1996).בן הזוג, השותף לתהליך ההריון והלידה ("אנחנו בהריון") לא מקבל, בדרך כלל, התייחסות לחשש סכנת לחייי בת זוגתו ותינוקו העתידי. גברים אינם נוטים להחצין את רגשותיהם, ומרגישים אחראיים להיות נוכחים עבור בנות זוגם ולתמוך בהן, כי ״הרי היא זו שעברה את הסבל״. בן הזוג עלול להרגיש חוסר לגיטימציה לבטא את חרדותיו ולהביע רגשותיו, ומשקיע את כולו בתמיכה בבת זוגתו, תוך התעלמות ממצוקותיו.

יש איזכורים בספרות העכשווית לקשר בין דפוסי היקשרות לא מאורגנים וטראומות של האם, (Liotti, 2006) ולקשר בין טראומות של האם וחווית "פחד ללא פתרון" Fear without Solution שעלולה ליצור תינוק מבולבל, בעל דפוס היקשרות לא מאורגן.

אז מה הפתרון?

מאחר והחוקרים מצאו שהבט מרכזי בחווית מצוקה של היולדת הינו יחס אדיש, טכנוקרטי ומתנשא של הצוות הרפואי ליולדת, מומלץ על הכנה של הצוות ליחס אישי, יצירת חוויה של שליטה באמצעות מתן הסבר לבני הזוג, הבעת חום ותמיכה בחדר הלידה ולווי צמוד של האשה ביצירת אוירה תומכת ומכבדת של בני הזוג. כמו כן, מומלץ לאתר נשים שנמצאו בסיכון להפגע, ובמיוחד נפגעות גילוי עריות, ולהעניק להן ליווי צמוד לאורך כל ההריון.

לסיכום: "בעצב תלדי בנים" אמר ה' לחווה עוד בגרושה מגן העדן. מסתבר שהלידה עלולה להיות עבור נשים רבות לא רק בעצב, אלא גם בסבל ולעיתים אף בקשיים מתמשכים. ההכרה באובדן ובצורך להתאבל ולעבד את החוויה, ובתהליכים הרגשיים של היולדת ובן זוגה, עשויים להקל ולמנוע סבל רב משני בני הזוג ומילדיהם – אלו שכבר נולדו וגם אלו שעדיין לא.