2-3.1.14 - תמלול הסדנה עם פט אוגדן - המודל הסנסומוטורי לטיפול בטראומה

כנס טראומה וגוף – נס עמים, 2-3.1.2014

תמלול

יום חמישי, 2.1.2014

ג'ודיתה: שלום. שמחה לפתוח את כנס ט.ד.י. 2013, בנושא טראומה מיינדפולנס התקשרות וגוף, זהו שיתוף פעולה ראשון בין פרויקט טובו לט.ד.י.

התבקשתי להציג את עצמי קצת- ג'ודיתה בן דוד, יושבת ראשהכנס. תרפיסטית בתנועה, מרצה לטיפול בטראומה, יוזמת ומדריכה ראשית בפרויקט.

אני מזמינה את יושבת ראש ט.ד.י, ליאורה זומר, מומחית לטיפול בטראומה ודיסוציאציה, תרפיסטית באמנות, להגיד כמה דברים. בהזדמנות אגיד תודה על העזרה שלה ושל ועד מנהל ועל הפעילות המשותפת שלנו, זה ממש היה הרבה עבודה והרבה מחויבות. ממש תודה.

ליאורה זומר: אני רוצה לברך את היוזמה של ג'ודיתה שיצרה קשר עם ד"ר פט אוגדן, הצליחה להביאה אלינו לכנס הזה, אני נורא שמחה שג'ודיתה הצליחה לעשות את הכנס בצפון, כי המרכז רווי ואנחנו רוצים להיות נגישים גם לאנשים בצפון, הפעם אנשים מהמרכז מרגישים בחו"ל, יש פה פרויקט ייחודי. ביומיים הקרובים תהיה לנו הזדמנות ללמוד מודל טיפולי מורכב המשלב התייחסות לטראומה דרך הגוף, דרך מיינדפולנס, אם טראומה מביאה לפירוק, פה יש דוגמא לאינטגרציה. משוכנעת שנכונה חוויה לימודית מעשירה, והוספה לארגז הכלים עוד מיומנות. דוקטור אוגדן, זה לעונג לנו לארח אותך פה, אנחנו מחכים ללמוד מניסיונך לטיפול בטראומה. אני רוצה להודות לוועדה שיזמה וארגנה את הכנס, למי שסייע במימוש של יומיים. תודה לכולם שאתם פה, בהצלחה, הנאה. תיהנו.

ג'ודיתה: מטרת הכנס מכיוון הטיפול בטראומה, היה לקבץ מטפלים שמטפלים בטראומה דרך שילוב מיינדפולנס, ובזה הצלחנו. מטרה אחרת היתה לקבץ מטפלים מכל הקשת החברתית בארץ לעבודה רב תרבותית ורב לשונית, כאן מצטערת שלא מצאנו דרך לפתור את החידה הזאת. התקופה בשנה היא בהחלט בעייתית, בין שני הכריסטמסים, ובכל זאת לי נראה שיש מה לעשות בנושא, אשמח אם מישהו חושב שיש לו הבנה איך לפתור חידה זאת, שתפנה אליי או אל נטע, ואנחנו נשמח לשמוע. העבודה יחד בהחלפת הידע מאוד חשובה, וידע מתקדם בטיפול בטראומה חשוב באותה מידה לכל התושבים, באזור הגיאוגראפי הזה. וזה מביא אותי לדבר על מטרה נוספת שהיתה, לעניין את קהילת המטפלים בפרויקט טובו, TOWO -Talking Out Walking On, וזה גם קשור לזה שחשבנו שזה נכון לעשות את הסדנה בצפון, כי אנחנו מדברים על – כמה הפריפריה חשובה, צריך לחשוב גם לקיים פעם בדרום בתוך פריפריה, גם בצפון חשוב טיפול בכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדל מגדר, דת, גיל, שפה, אז בטח אנחנו עוד נשמע בכנס איך טראומה מתגלגלת בתוך כל מיני סימפטומים והתייחסויות, אבל יש גם נושאים ספציפיים ששומעים עליהם בצפון, וגם שעכשיו מתנהל דיאלוג סביבם בצפון – מעמד האישה, מעמד האישה בבית, בחברה, זכויות אישה על גופה, על הכסף שלה. וזה מעצם השהות של מסורות שונות זו ליד זו, שזה אחד הדברים היפים כאן. כך גם נוצר דיאלוג. לא מזמן סיימנו מפגש בנושא, זה גם בתוך הדברים נוגע לאחוות הנשים המרפאות, קבוצת בת של TOWO, שנוצרה ביוזמת אישה דרוזית ממג'אר, פורצת דרך בעולם הנשי הדרוזי, והיא מאוד רצתה - אחרי ששמעה על מה שהפרויקט עשה באפריקה - שזה ייערך בקהילה שלה. זה קורס שנתי לנשים מקצועיות בגליל, מתחום התרפיה והחינוך, מעורב בו גם טיפול בטראומה, באוריינטציה גופנית, מיינדפולנס, הקשבה ויצירה בינתרבותית. זה בקצרה.

אני מתרגשת להציג בפניכם את דוקטור פט אוגדן, שהינה מחלוצות הפסיכולוגיה הסומטית, מאז שנות ה-70 שייסדה עם רון קורץ את בית ספר הקומי, אח"כ בי"ס עבודת גוף-הקומי, ולבסוף ייסדה בעצמה ומנהלת מכון לפסיכותרפיה סנסורית מוטורית בקולורדו. זה בית ספר מוערך בעולם, מתמחה בגישות סומטיות לטיפול בפוסט טראומה והיקשרות. היא יועצת, מנטור, מחברת ספרי לימוד חשובים בתחום, ידועה ביכולתה לגשר בין עולמות של טיפול מילולי וטיפול סומטי, בוטום אפ וטופ דאון. כתבה ספר משמעותי על טראומה וגוף, ספרה השני נכתב עם ג'נינה פישר, שילוב התערבויות מפסיכותרפיה סנסורית מוטורית לטיפול בטראומה ונושא ההיקשרות. ספר שלישי נכתב עם בוני גולדשטיין, פסיכותרפיה סנסורית מוטורית לילדים ונוער. היא באה מתחום ריקוד ויוגה, אפשר לראות את זה ביציבה שלה, ויצרה שותפות פורה ועסיסית של תיאוריה פרקטיות ורוחניות, שממשיכה להדהד. פאט היא חלק מצוות שמתמחה ומלמד בחוף המערבי, נוירוסיינס; מוח-מיינד-מערכת עצבים-והקשר לנפש ורגשות.

אני שמחה להזמין את פאט, מאז לימודי בתואר השני בבוסטון כמטפלת בתנועה, ובמהלך לימודי הפסיכותרפיה הגופנית וטיפול בנשימה, אני עוקבת בהערכה וסקרנות אחרי ההתפתחות המקצועית שלה, מאוד מרגש שהנה היא כאן, דר' פאט אוגדן בבקשה.

פאט: תודה רבה. בוקר טוב לכולם. אני רוצה להודות לג'ודיתה וליאורה וכל מי שהביא לכך שאבוא לכאן. ברוכים הבאים לכל מי שבא. אנחנו נדבר על פרקטיקה – מי יש לו פה ידע בטיפול סומטי? הרבה. מישהו מכם יודע על שיטת הקומי? לא הרבה. רון קורץ - מישהו שמע עליו? יפה. הוא המנטור שלי, הוא אמר לי לפני שנפטר להמשיך הלאה, שאני קיבלתי את הירושה. זה (נס עמים) מקום נהדר, ממש יפה, מקום יפה ללמד, להסתכל מסביב, ממש נהדר.

אלה האנשים (בשקופית) שאני עובדת איתם במכון לטיפול סנסורי מוטורי, הם תומכים בעבודה, כועדה מייעצת ודירקטוריון, ובמיוחד זה (תמונה של) רון קורץ, שהוא המנטור שלי. כמו שג'ודיתה אמרה, ב-1981 פגשתי אותו– אני עבדתי עם ילדים ורגשות בתנועה- הוא אמר יש בית ספר הקומי בואי, ובנינו יחד בי"ס מיוחד במינו לפסיכותרפיה חוויתית גופנית. אלו האנשים שעובדים אתי, האנשים האלה מומחים בתחום.

אתם יודעים, כשנסעתי לפה היום, אני גרה בקולורדו, ולא נחשפתי לטראומה פה, אבל טראומה זה טראומה וטיפול זה טיפול בכל מקום, בכל אוכלוסייה זה דומה. נדבר על שינוי בפרדיגמה, מלעבוד טופ דאון עם קוגניציה, תובנה ופירושים, אינטרפרטציה, לדבר על רגשות, על האני החבוי, שהוא לא מילולי. אל להשתתף במה שהולך, מה שמתרחש מעבר למילים. תקשורת עם הגוף, שמסופרת בלי מילים. אנחנו עובדים עם מיינדפולנס, לא רק כפעילות יחידה אלא העבודה שלה היא מיינדפולנס התייחסותי, בדיאדה הטיפולית, כדי ללמוד ולחקור את החוויה והגוף של המטופל, של האני החבוי. המוח הוא מכונה שיכולה לצפות, מערכת עצבית שפועלת ומתפקדת טוב יכולה לנבא את העתיד. נניח מטופל שהיה בתאונת דרכים, שאנשים סביבו נפצעו ונהרגו, הוא היה מאוד פעיל, הוא הוציא אנשים מהמכונית, היה מאוד פעיל בזמן התאונה, וזה איך שהמוח שלו נראה, כשהוא כל הזמן שיחזר מה שקרה, כל המרכזים במוח שלו היו פעילים. אשתו, שעבדתי איתה, אמרה שהיא נהייתה ממש קפואה, לא יכלה לזוז בזמן התאונה. כך המוח שלה נראה, ואפשר לראות שהכל קפא במוח, המעגלים העצביים, היא לא יכלה לחשוב, יש לה ציפיות אחרות לגמרי מהעתיד מאשר בעלה. בדרך מסוימת, המוח שלו פעל אחרת. זה תהליך טופ דאון. החלק הסב-קורטיקלי יש לו תפקיד מכריע באיך שאנחנו פועלים, יש אלה שמאוד מאומנים- ויש שאפשר לעזור לגוף,

מראה תמונות של יציבות בגוף של ילדים: זה תמונה כשהיה בן 7, הוא היה בבית ספר, הוא עמד וכך נראה הגוף שלו, כך היציבה שלו. אפשר לראות שהיחסים שלו הם שונים,

אני אדבר על הסיפור הסומטי, הסיפור שהגוף מספר, הסיפור שהגוף מתקשר, איך שהגוף מתקשר גם מספר סיפור. הוא מספר סיפור של האני החבוי, על ההכרה, על הרגשות. אפילו שיש כל כך הרבה דגש על החוויה החברתית, כל כך הרבה מחקרים על זה,  גם בלי הבעות פנים הגוף מתקשר, בואו נראה – כל גוף יש לו מסיכה, הנה מסיכה ללא הבעה, (לוקחת מסיכה ושמה על הפנים) מסיכה ניטרלית, תסתכלו על הרגש של המסיכה, אתם רואים? אשמה, ביישנות. אם מסתכלים על המסיכה, תסתכלו על הפנים שלי, תראו את השינויים. (משנה יציבה של הגוף ומצב הראש יחסית לגוף)

קריאה: מקסים... יש הבדל.

פט: עכשיו מה הרגש? ועכשיו? קודם, ביטחון, עכשיו פחד. אתם רואים שההבעות משתנות. איך שאנחנו מחזיקים את הגוף, איך שאנחנו עומדים, מספר כל כך הרבה על איך שאנחנו מתקשרים, על מה אנחנו חשים.

אז אתם יודעים, תחושת העצמי גם אומרת איך אנחנו נעים, פה רואים אנשים בעבודה, איך שהם יושבים אומר עליהם הרבה. הגוף משקף את הסביבה שאתה חי בה, מעביר מסרים שאתה מביא מהתרבות שלך, מהסביבה שלך. אז שני אנשים אלה אפשר לראות את השינויים בגוף שלהם,

אוקיי. אתם יודעים, אני למדתי פסיכותרפיה בשנות ה-60 וה-70, לפני שאף אחד דיבר על טראומה. לימדתי ריקוד, ויוגה, עבדתי בעיר באזורים אלימים, היתה שם כל כך הרבה טראומה, והתרפיה היתה חסרה אפילו בבי"ס הקומי לא לימדו אז איך לטפל בטראומה, דיברו על רגשות. רק בשנות ה-70 המאוחרות התחילו להתעניין בטראומה. העבודה שאני עשיתי עוזרת לאנשים להרגיש את הרגשות, והמטופלים בטראומה נעזרו בזה. אני עבדתי עם אוכלוסייה בטראומה וגם אוכלוסייה ללא טראומה, עסקנו בנושאים של היקשרות. ראינו מה קורה במערכת הסב-קורטיקלית, בתפיסות, ודרך לימודי הטראומה החלו הרבה חיבורים למערכת העצבים, מוח, גוף רגשות ועוד.

יש השפעה גדולה של פסיכותרפיה ועל פסיכותרפיה.

עם זאת יש להבדיל בין עבודה רגשית לבין עבודה עם טראומה, ההתערבויות שונותץ כדאי להבחין בין הדברים ולדעת איך לגשר. כמה מכם יודעים על המודל של טראומה שמקורה בשלבים, שמבוססת על פייר, טיפול בשלבים. שלב ראשון זה ייצוב, להפחית סימפטומים,

המטופל הוא לא מיוצב, הוא בעוררות יתר. השלב השני הוא לטפל בזיכרון, יש יסודות טראומתיים בזיכרון שצריך לטפל בהם. השלב השלישי הוא אינטגרציה של האישיות – לטפל באמונות מצומצמות, במשמעויות, בהיקשרות מחדש, ביחסים ואינטימיות, בנושאים של חיים, בלקיחת סיכונים, שינוי.

מאוד עוזר לדעת על מה זה מתבסס, מה הבסיס של כל דבר.

אז הבסיס הראשון של הפחתת סימפטומים וייצוב, זה ויסות העוררות. להקל על עוררות היתר, כשאדם הוא מחוץ לחלון הסבילות של העוררות. חשוב לדעת על מידע על העצמי, מידע על הסביבה של המטופל. אז נתחיל בעוד כמה דקות עם מטופל בטראומה, להכיר את המודל הזה של חלון הסבילות. בשנות ה-80, אמילי קונראד עבדה (קונטיניואום). איתי היא דיברה על מה שהיא קראה החוויה הראשונית, לעבוד עם רגשות, לשים בצד את הזיכרון והרגשות, ורק לעקוב אחרי הגוף, אחרי תחושות הגוף. זה מה שאמילי אמרה, להתחיל לעבוד עם הגוף. הוא מדבר, מה קורה בגוף, זה אותו רעיון שבבסיס של החוויה הסומטית. אראה לכם וידיאו קצר של התחלה של סשן, זה אני פה, עבדנו ביחד, לימדנו ביחד, אראה לכם, תראו כמה אני צעירה, אוי, לא רואים (בעיה טכנית). אז בינתיים, האם יש שאלות או הערות?

בואו תסתכלו על הגוף, תסתכלו פנימה לגוף, עצמו עיניים, תחשבו איך אתם חיים עכשיו בגוף, אפילו בלי לשנות דבר, שימו לב לכל חלק בגוף,  כשהיה רעש איך משתנה החוויה של הגוף, עכשיו אנחנו עושים עבודה עם מיינדפולנס, התחלנו בשנות ה-70 להכניס מיינדפולנס לטיפול, עכשיו רק תקשיבו לגוף, לתחושות הגוף, עכשיו יש אתגר להיות קשובים, אפילו שיש פה דיבורים בחדר.. עכשיו האם יש מקום בגוף שהוא יותר עם אנרגיה, יותר עם חיוּת, יש מקומות שפחות. בואו נסתכל בסקרנות. עכשיו שימו לב לתנועות בגוף, אפילו שאתם יושבים בשקט משהו קורה, שימו לב לנשימות, לתנועה שמתרחשת בגוף, לתנועה בעיכול, ומה המצב הרגשי שלכם עכשיו, האם אתם רגועים, נרגשים, או חסרי מנוחה. מה המחשבות שלכם, מה המחשבות שרצות עכשיו במוח שלכם, האם יש נושא או תמה שאתם חושבים עליו, האם אתם שופטים את עצמכם או משהו כזה. האם יש התאמות שאתם יכולים לעשות בישיבה, לשבת אחרת בישיבה, כדי שהגוף שלכם יהיה יותר נינוח, ירגיש יותר בנוח.

אוקיי, אגיד עוד משהו – זה התמצית של מיינדפולנס, מודעות לחוויה ברגע זה, ההבדל בפסיכותרפיה שאני מציעה לכם – היא שהחוויה של הרגע, אתם עושים את המסע הזה של מודעות של הגוף עם המטופל, נעשית ביחד איתו. החוויה של הרגע, לשתף את זה, איך אתם לומדים על עצמכם, עכשיו זה תרגיל לשתף אחד עם השני פה מה הרגשתם.

בואו נסתכל. דיברנו על לעבוד עם תחושות הגוף, תשומת לב לתחושות הגוף, פה רואים אותי לפני 10 שנים. זה ההתחלה, סשן עם אישה שאחותה נרצחה כשהיא היתה בת 17, הלקוחה שלי עכשיו בת 30 ומשהו, עדיין הטראומה נמצאת, גם הגוף של האדם שרצח את אחותה, כשהיא היתה בגיל ההתבגרות, כל הזמן עומד מול עיניה, והיא כל הזמן במחזוריות בין עוררות יתר ועוררות חסר. היא באה לתרפיה, זאת התערבות שמאפשרת לאנשים לחוש את הגוף שלהם, החוויה הסומטית שלנו – מי שמכיר, עבדנו עם זה. הנה רואים איך עבדתי איתה. היא אומרת: אני בטראומה מאז שאחותי נרצחה.

העוררות שלה כל הזמן עולה, רואים סימנים ושומעים של עוררות יתר? הנשימה שלה, המצמוץ בעיניים, הקול שלה, האם אתם מכירים את התיאוריה של סטיב פורג'ס, הוא אמר שהסימן הראשון של עוררות שלא מווסתת זה מתח בגרון, בלוע. אז זה אחד הסימנים הראשונים, שומעים את זה בקול שלה, שומעים את זה בסיפור שלה.

אומרת: הלכתי לתרפיה, אבל לא משהו שקשור לגוף. לא קשור לגוף. יש לי תחושות חזקות שהולכות אתי בפנים.

אני שיתפתי אותה: לתת לעוררות ללכת במעגל הזה של עוררות יתר, תת עוררות. הלכתי איתה.

רואים את הסימנים שהעוררות שלה עלתה ועכשיו חזרה לחלון הסבילות.

פט: בשנות ה-70 המוקדמות, רק שאלתי "ספרי לי עוד על זה". עוד לא ידעתי בדיוק מה לעשות עם זה.

יש שאלות? האם אתם יודעים על חוויה סומטית? כן.

שאלה: זאת אישה שיכולה להסתכל פנימה ולשים לב, אבל יש אנשים אחרי טראומה, או במצב טראומה, שלא יכולים להקשיב לגוף, הם כל כך מתוחים.

פט: בהמשך אראה שזה לא משהו כל כך מתוחכם, אני מקווה להראות לכם כל מיני לקוחות, גם כאלה פחות מתוחכמים. אראה לכם בהמשך וידיאו של מטופלים שונים. פה רואים שיש עוררות מעל חלון הסבילות, יש עוררות יתר, ותת עוררות שהם מעבר לחלון הסבילות.

זה תהליך עצבי, שאפשר לחקור את הסביבה, האם יש שם סכנה, משהו בטוח, או סכנת חיים. זה תלוי בתפיסות, אבל לא נדרש שום מעבר לקוגניציה, הגוף חש את זה. משתמשים בתפיסה עצבית כדי להעריך את הסביבה, אם אנחנו תופסים עצבית שהמצב בטוח, הגוף חש את זה. זה בא לידי ביטוי בהבעות הפנים, מעור את המערכת של ההיקשרות, כי אדם יכול להשתמש באיברים שלו, ללכת. זה מעורר את המערכת הוונטרלית-וגאלית.  יש גם עוררות של מערכת ברח או הילחם. במצב של סכנת חיים, שאין שום אפשרות לברוח או להילחם, או לעשות משהו נגד המבצע, המערכת הדורסלית וגאלית מתעוררת, וכשזה מתעורר – אז כל הטונוס של השרירים נהיה רפוי. בחלון הסבילות – יש אזורים של עוררות, כשאדם מרגיש בטוח העוררות שלו היא בתוך חלון הסבילות, כאשר אדם מרגיש סכנה יש עוררות יתר. וכאשר אדם מרגיש ממש סכנת חיים, יש תת עוררות, קפיאה. התרפיה היא להרחיב את חלון הסבילות כדי שלמטופל יהיה יותר אפשרות לתפוס עצבית ביטחון.

זה לא תהליך קוגניטיבי, אלא תהליך של הגוף.

מערכת שמחוללת קשר engagement–  פייר אמר שאנשים בטראומה ממשיכים לפעול, אבל הפעולות שלהם לא הושלמו, הפעולות שהתחילו בזמן הטראומה לא מפסיקות. והם ממשיכים אותם עוד ועוד כאילו היו באותו מצב. ממשיכים את הפעולה עוד ועוד. זה מטופל שרציתי להראות לכם, היא לא היתה בטיפול גופני קודם, היא היתה מאושפזת, הטראומה שלה היתה לא מווסתת בצורה קיצונית, אני חושבת שהיה לה גם ADHD, היא היתה בטיפול פסיכיאטרי. הפסיכיאטר אמר שאין לה ADHD, שהיא רק מעורערת בגלל הטראומה. היא התעלפה הרבה פעמים, היו לה בעיות שינה, והיא פנתה אלינו כי היא לא יכלה לייצר מערכות יחסיo, היו לה הרבה סערות במערכות יחסים, מאוד מפוחדת, מאוד מעורערת.  רגע, תיכף אראה משהו אחר.

אנשים מפחדים לחקור את הגוף שלהם, להיות בגוף, צריכים לרצות דבר ראשון להקשיב לגוף, להחזיר את האנשים לחוות את הגוף, וזה לא קשה. להסתכל על הגוף ולהעריך איזה סוג של תנועות יכולות לעזור לי, מה יעזור להם לחיות את הגוף שלהם. למשל תסתכלו עליו, תראו איזה שינוי היה בגוף שלו אם היה יכול לנשום. אותה אישה לא יכלה שיהיה לה חבר, תארו לעצמכם להגיע לבן הזוג שלכם שמבט הפנים שלכם מופנה למעלה או למטה. אנחנו רוצים לעבור לטיפול לשנות את הפוקוס של הטיפול מסיפור מילולי לאיך הגוף מראה את עצמו, את הטראומה. איך הגוף מספר את עצמו – פעולות, יציבה, איך אתה עומד, תראו איך המטופלים משתמשים בגוף כדי לווסת את עצמם. תראו מה אפשר לראות עוד וידיאו. מה קרה פה למערכת העצבים שלה? היא היתה לא מווסתת בצורה קיצונית. עוררות יתר, וגם עוררות של העצב הדורסלי וגאלי.

אני מציעה לעשות עכשיו תרגיל עם הידיים, תראו מה קורה לכל הגוף שלכם. מה קורה? זה מעורר את השרירים, את כל הגוף. זה משהו פשוט שמחזיר לגוף.

אני יודעת שאתם עובדים עם מטופלים בטראומה, אבל מישהו כל כך לא מווסת, צריך לשלוט בעוררות שלהם, לחשובעל אינטראקציה איתם. צריך לחשוב יחד באינטראקציה איתם איך להגיע לוויסות של העוררות.

זה טריקי, כי לא רציתי לגמרי להגיד לה מה לעשות, אלא שהיא תעשה בעצמה. אבל העוררות שלה עלתה, צריך לווסת את מערכת העצבים, את העוררות.

צריך לנסות כמה שאפשר להשתתף, לעשות עבודה בשיתוף פעולה, ולשנות את מצב הפיזיולוגי. היא אמרה שהיא כל הזמן עצבנית, לא שבעת רצון.

אז דורש דרך אחרת להיות כמטפלת, אנחנו לא רוצים לתת לה יותר מדי, בין תחושה אחת לשנייה. זה הבעות שמסבירות, מתקשרות את המיינד, יש משפט שאנחנו רוצים ללמד איך למשמע את המוח, כדי לעשות זאת זה דורש כיול מחדש של המערכת עוד לפני כן (לפני שנותנים יותר מדי משפטי תוכן).

יש שאלות?

שאלה: יש גם חלק התייחסותי כשהיא צריכה לקבל אותך. זה מאוד מכריע, כי יש רגע שהיא מביעה ספק כלפייך, ואחר כך אתן יושבות וצוחקות ביחד. ואז מגיעים לנקודה אחרת. יש אלמנט שצריך לקבל את היחסים איתך.

פט: מה שנאמר פה מאוד חשוב. היא אמרה היחסים, המטופלת צריכה לקבל אותי, זה מערכת שמחוללת קשר. שיהיה לנו קשר, זה הוואגוס הוונטרלי, מה שצריך לעשות זה לעורר את המערכת שמחוללת קשר, זה דבר ראשון.

יש לנו עוד משאבים סומטיים כדי לייצב את האדם. העוררות בחלון הסבילות, אז בואו נדבר על משהו אחר, על חוויה חיובית, התחלנו לעבוד על זיכרונות שלה מאדריכלות נוף, זה היה מאוד מעניין איך העצבים שלה היו מווסתים כאשר דיברנו על דברים אחרים.

בואו נדבר על מיינדפולנס, קשיבוּת. כמה מכם עובדים עם מיינדפולנס? נהדר. יש פה כל הטווח פה, זה מאוד מעניין בשבילי כי בשנות ה-70 סיפרו על מיינדפולנס ועבדתי בזה עם מטופלים. הגדרות של קשיבות – לשים לב בכוונה על החוויה של הרגע.  לשים לב על רגע מסוים, כמו שלהבת נר, אכילה מודעת, יש תרגילים כדי להגיע לקשיבוּת (מיינדפולנס). בארה"ב כל אחד מתרגל עכשיו מיינדפולנס,, אני לא יודע איך זה פה. שואלים כל אחד מה הוא רוצה? מיינדפולנס. מיינדפולנס עכשיו! יש לזה כל כך הרבה יתרונות, דניאל סיגל אמר שמיינדפולנס זה היקשרות עצמית, זה פעילות לתקשר עם עצמך. לא מדברים על תרגילים מובנים, שאלו את רון קורץ איך ללמד מיינדפולנס? הדרך שמשתמשים בזה בהקומי וכאן היא בצורה שמוטמעת במערכת היחסים בין המטפל למטופל, זה לא רק דבר לחקירה עצמית אלא קשור לקשר הדיאדי, זה מסע של שניים, בצורה מסוימת זה לוקח את השני לתוך חקירה עצמית של האחד. זה מעורר את העצב הווגאלי ונטרלי. פה יש 5 אבני הבניין של החוויה של הרגע (בשיקופית). תחושת הגוף, התנועות, החושים – טעם, ריח, מראה, שמע, רגשות וקוגניציה. זה 5 אבני הבניין של החוויה של הרגע, של ההשתתפות שלנו באיכות של החוויה שלנו.

בואו נדבר על אינדיקטורים. מה שמצביע על דברים סמויים, האני החבוי. אם אני עומדת ככה, ביציבה כזאת, זה אינדיקטור לתחושה שלי, שצריך להעצים אותי. זה אינדיקטור שאני צריכה לעבוד על הגוף, למתוח את החזה, וזה יעצים אותה.

האם ברומברג זה שם מוכר בישראל? לא יודעת אם ספריו תורגמו, אני חושבת שהוא הכי מבריק בתחום  הפסיכואנליזה ההתייחסותית, הוא מדבר על חפיפה בין טראומה להיקשרות. ההורה יכול לאשר או לא לאשר את מי שאתה, זה מאוד חשוב. הגוף שלך משקף את המצב שקיבלת מההורים, אם אישררו אותך או לא אישררו את מה שאתה.  לכולנו יש מה שקיבלנו מההורים, כי הורינו אינם מושלמים. וזה משפיע עלינו בהמשך.

יש משהו אינסטינקטיבי בחיות בדרך כלל, שהן הופכות את עצמן להיות יותר גדולות כדי להגן על עצמן. וידאו: גם פה רואים בנאדם שהגוף שלו גדל כאילו כמערכת הגנה. אנחנו עובדים בסשן הזה על נושאים של קשר, לאו דווקא על נושאים של טראומה, אלא על יחסי אמון. יש לו בעיקר בעיות של אמון, על זה בעיקר אנחנו עובדים. בדר"כ הוידאו הינם של אנשים שבאים ליעוץ (עד 5 פגישות) לא של קליינטים קבועים שלי. אבל לסטיב יש פה תחושה של מטופל שעובד אתי בתהליך ארוך.

בואו נעקוב אחרי האינדיקטורים, כדרך פנימה למיינדפולנס. אנחנו עוברים משיחה למיינדפולנס, זה שינוי ברור. עוברים לחקור את המיינדפולנס.

איזה אינדיקטורים ראיתם פה, איך אפשר לחקור את מיינדפולנס פה? העיניים, תזוזות הפנים. אפשר לשים לב תשומת לב על העיניים, גם הקול, איך הקול? יש תנודות בקול? אתם יודעים, גם מילים יכולות להיות אינדיקטורים, המילים שהוא אומר, זה מספר את כל הסיפור, אנחנו יודעים, זה מספר את כל ההיסטוריה שלו.

כשמסתכלים על האינדיקטורים, אנחנו מחפשים אבני בניין שמנבאים את העתיד. רואים שוק בעיניים שלו, זה מדבר את מה שהוא חש, יש משמעות לזה, המילים שאמר מנבאות את העתיד. אז החוויה של הרגע היא שביל אחד אל תוך המיינדפולנס.

-הפסקה-

אנחנו מתחילים.. תודה רבה שחזרתם. נעשה פה משהו חינוכי, ונתחיל? אם למישהו יש שאלה, האם זה הגיוני עד עכשיו? מי שהבין איך האינדיקטורים באמת מנבאים את העתיד? זה מובן? הגיוני?

קריאה: לא כל כך. אני מבינה את המילים, אבל מה עם התנועות?

פט: למשל, אם הכתפיים שלי מכווצות, מה הניבוי שלי? מה אני תופסת? שיש משהו מסוכן, אני מכווצת, אני מנבאת שמשהו מסוכן הולך לקרות. אם אני עושה את זה, אם אני רק משנה תנוחה, זה עושה את ההבדל.

שאלה: מה עם אנשים שיש להם כאב והם מגינים על חלקים אחרים מהגוף מהכאב?

פט: היא שאלה על הכאב. אדם שיש לו כאב, חלקים אחרים של הגוף מגיבים בדרך הגנתית להגן מהכאב.

כל התחושות מתמקדות בכאב. בהמשך אולי אראה לכם סרטון וידיאו על כאב.

ביום ראשון, אם תבואו, זה יהיה פתוח יותר. אז תוכלו לשאול שאלות, זה יותר הדרכה שלי.

עוד שאלות? אני לא יכולה להתרכז, יש פה יותר מדי פעילות.

שאלה: איך האיזון, הבלנס, בין דיבור ובין תשומת לב לגוף, במהלך התרפיה?

פט: לכן הבאתי את הסרטונים, שתראו איך עובדים גם עם שיחות וגם עם תשומת לב לגוף. כמו סטיב, שדיבר על הבעיות שלו וגם רואים את הגוף שלו, דיברנו על חוסר היכולת שלו לתקשר עם אשתו.  תראו אם זה הגיוני לכם.

שאלה: אמרת לו לייצב את הגוף, איך עשית את זה?

פט: שאלה מצוינת. היא דיברה על לתת תפריט, זה ממש לא מיינדפולנס. לא בדיוק להגיד מה עושים עם הגוף. אם נותנים למטופלים מתכון, רוצים שהמטופל ישים לב לגוף, לתת לו אפשרויות מה לעשות, לא מתכון מדויק. אחרת זה לא מיינדפולנס. מה שאתם יודעים על פסיכותרפיה זה על רגשות, על מראות, על משהו בגוף, נותנים מתכונים, וזה לא מיינדפול. זה מאוד חשוב, החלק הזה של הסשן זה להעביר את המיקוד משיחות לחקירה של תחושת הגוף. מיינדפולנס.  אנחנו יש לנו הרגלים לשוחח, לתקן משהו, אבל צריך לעבור מהרצון לתקן את המטופל לעבודה ביחד, לחוות ביחד. אבני הבניין – סטיב אמר I can't fuck up'  זה אינדיקטור לתחושה שלו. מה הוא אמר בזה? מה הוא התכוון כשהוא אמר את זה?  זה מעורר אצלו משהו, הוא מתחבר עם המילים האלה.

עכשיו, יש את התנועה של משיכה לאחור, הוא כאילו נע אחורה,.

אני רוצה להגיד משהו, יש בחירות בכל סשן האם להתמקד בבעיית הטראומה או בנושא ההיקשרות. במקום לחקור איתו את הטראומה, מצאתי איזו תנועה הגוף שלו רוצה לעשות, האם הוא רוצה להילחם כי הוא דחף קדימה. אני רוצה להגיד לו: תרגיש מה הידיים שלך רוצות לעשות, ומייצבים את התנועה של דחיפה. עושים בחירה של היקשרות,  במצב שחלון הסבילות מספיק רחב, ובגלל הנושאים שהוא בא איתם  

כשהוא אומר את המשפט שלו, הידיים שלו הולכות קדימה.

תראו מה קורה בגוף שלו, מה קורה לידיים שלו כשהוא אומר את המשפט הזה. הידיים שלו כאילו מתמוטטות. זה בגלל היחסים שלו עם אביו. נכון שזה מעניין ונשמע הגיוני?

כשהוא חוזר חזרה לתנועה הזאת, כי זה מה שהוא רגיל, הוא מתרגם מה שהגוף אומר; צריך למצוא מילים כדי לתאר מה שהגוף אומר, כי כאשר מתרגמים מה שהגוף אומר, אתה מוצא מילים שמתקשרות עם המיינדפולנס. אז אנחנו מווסתים את העוֹררות. אני מבקשת פירוש, מה הגוף אומר לאנשים אחרים.

זה ההבדל אם להתייחס לטראומה או להיקשרות. היקשרות – זה מה היחסים שלך עם אדם אחר, וזה משפיע. זה הגיוני, נכון?

זה מאוד משמעותי, היחסים של היקשרות. עכשיו מתחילים לגלות את העצמי, שאחראי למתח שלו, לסטרס שלו.

קריאה: למה מפרידים את הטראומה מההיקשרות?

פט: כי אז יודעים באיזה דרך הולכים למעורבות מסוימת – טראומה או היקשרות - צריך לדעת לאיזה כיוון הולכים. אם עובדים עם טראומה, אלה תגובות חייתיות לסכנה שצריך לווסת. אם עובדים עם היקשרות, עובדים על גישה התייחסותית. אני חושבת שזה מאוד חשוב. יש לנו בחירה – אנחנו רוצים ללכת להיקשרות, אבל בטראומה בהחלט יכולות להיות תגובות מאוד לא מווסתות, שיפריעו להיקשרות.

הדבר המעניין שאנחנו תמיד מפרשים, אנחנו מנסים ליצור ניסיון לראות אם אנחנו מדויקים או לא. אני רוצה לראות מה קורה, איזה דחפים יש לך, ולראות אם אני צודקת או לא. אנחנו עובדים עם יצירת התנסויות בתוך הטיפול.

אני אמשיך. אנחנו מדברים על התעללות, ואיך זה משפיע על חלון הסבילות. דיברנו על טראומה והיקשרות, על הפחד מאבא והכמיהה לקשר. זה חשוב מאוד לחקור את ההיקשרות, לראות איך זה משפיע על המצב היום.

זה היקשרות, הוא כמהַ לקשר. זה מצביע על פצע היקשרותי. הוא לא מצליח אפילו לעשות את התנועה של קשר. זה ממש כואב. מכאיב.

ההתנסות  שבדקנו – איך הושטת היד שלו, במקום להשתמש בה לקשר עם אנשים, הוא הלך פנימה לתוך העצמי' וכך הוא שם את היד על החזה, מרגיש חמלה כלפי עצמו.

עובדים עם רגשות, כשמדברים על היקשרות מדברים על רגשות, איך יחס ההורים השפיע עליו, זה מאוד רגשי. הגישה שלי היא שונה מאוד מאיך שחקרתי את הגוף עם המטופלת הקודמת.

בסשן מאוד התרגשתי מהחלק הזה בו, זה נגע לי ללב, הילד שלא היה לו אף אחד לגשת אליו.

תראו מה קורה עכשיו עם היד על החזה, הוא מתחבר לעצמו, ואני יחד איתו תוך כדי. זה התייחסותי.

המשפט מפתח היה – אני חייב לעשות את זה לבד. לעבוד כשאתה התרפיסט מבחין במשהו אצל המטופל, והמטופל יכול לחוות את זה. אבל הוא עדיין לא יכול לחוות את החמלה שלי, צריך להמשיך לעבוד. עשינו ניסוי על תגובות של קשר עין, כשיש קשר עין זה אומר שאני איתך, האם הוא יכול להרגיש את זה שאני איתו, כשאני יוצרת קשר עין. הילד שהוא היה, שלא היה לו דמות היקשרות שהוא היה יכול לחבור אליה – הוא חווה את זה כילד. בואו נראה מה קורה הלאה.

הוא מושך עצמו אחורה, הגוף שלו אמר כמה כאב לו היחסים, עכשיו יש לו סיכוי ליצור קשר איתי (עם המטפלת), אבל הוא נרתע, הוא לא מאפשר לעצמו יחסים. זה מאוד כואב.

הוא תקוע, אפשר לשמוע את שני החלקים, את החלק שרוצה להיקשר, ואת החלק שנרתע מזה. זה ניבוי לעתיד.

רוצה להגיד משהו על טכניקה. כולנו משתמשים בטכניקות, אבל זה כל כך ייחודי עם כל מטופל, עם כל לקוח. זה שונה בכל פעם, כי החוויה והעיתוי והדרך היא ייחודית ומאוד סובייקטיבית לדיאדה הספציפית. כל פעם מרגישים משהו שונה, משהו חדש, זה כל כך חוויה סובייקטיבית בין כל מטפל ולקוח.

אני מחפש/ת קרבה, זה התנסות שאני עושה איתו עכשיו.

עכשיו הוא יכול לקבל את זה, עכשיו הוא בבית, קודם לא יכול לקבל את קשר העין, את הקרבה, עכשיו כן. ישבתי לידו, זה הביא את ההכרה הזאת לצרכים שלו, זה מאתגר את הידע ההתייחסותי הסמוי, צריך לדעת מתי לעזוב אותו לבד, שהוא רוצה להיות לבד, ומתי לשבת לידו.

יש טכניקה – למדתי בהקומי J, אני מאזכרת את הטכניקה הזאת כי זוהי התנסות מילולית, אני אומרת משהו למטופל, שמאתגר את הידע ההתייחסותי הסמוי. אני יכולה להגיד את המילים האלה ונראה מה יקרה.

אגיד את המילים האלה ונראה מה קורה, כשאני אומרת "אני לצידך". זה שימוש ב מיינדפולנס. אני לצידך, ואני נותנת לו זמן להרגיש את המילים האלה, את התגובה. אני אומרת את זה שוב – אני לצידך. הוא בוכה קצת.  אני שואלת אם זה מרגש אותך, הוא אומר שכן. הוא אומר: זה מרגיש כל כך זר לי,

אני לא צריך להגן על עצמי.

הוא לא היה יכול לקבל את ההכרה ברגשות שלו, חוויה זרה לו. הלקוח הוא חוויה שמחכה לקרות, לא בעיה שצריך לפתור. זה מה שאומר רון קורץ.

כשאנחנו מכירים בחלקים שהלקוח מכחיש אותם, מופיעות אפשרויות חדשות, פעולות חדשות. בואו נראה איזה פעולות, איזה תגובות חדשות נראה פה.

אני שואלת אותו אם יש דרך נוספת שאני יכולה לומר לך שאני לצידך, אני מרחיבה עכשיו את ההתנסות. אני פתוחה לזה. האם יש עוד דרך שאני יכולה להעביר לך שאני לצידך. ונראה מה הוא אומר.

הוא אמר, כן, עוברת לי המחשבה שאת יכולה להחזיק לי את היד. תראו מה קורה בהמשך.

מה הייתם עושים? תשמרו את זה בראש, כמה אפשר לעשות את זה יותר קל עבורו?

הוא עושה פעולה כזאת – הוא עושה כמה פעולות שונות, הוא מגיש את היד, הוא נותן את היד, מושך אותה חזרה. השאלה מה אני עושה - האם קודם אני אגיש את היד, ואז הוא יוכל לתת יד או לא? תראו את השינוי בגוף שלו.

עכשיו הוא באמת הכיר בחלק הזה שלו, בצורך למגע. הוא לא חייב לעשות הכל לבד. זה מרגש, נכון? אני רוצה שהילד שהוא היה – שהעצמי הסמוי שלו יוכל לחוש.

בואו נחזור לילד שהוא היה, ונמצא דרך לעשות את זה. נחזור לנער שהוא היה כשהיתה לו תאונה עם  המכונית. הוא אמר לא כל כך פחדתי מהמכונית כמו שפחדתי מאבא שלי.

הדבר האחרון, לשאול אותו מה זה אומר לנער הזה, הקשר, המגע, זה לשנות את מה שהוטבע בו, את המשמעות הקוגניטיבית. הוא מספר משהו חשוב על עצמו, זה מספר לו משהו חשוב על עצמו.

הוא אומר, כן, זאת לא היתה אשמתי, זה היה אשמתי אבל אני לא רע. הוא אמר שהילד שבתוכו עכשיו כל כך נדהם, 

מרגש, נכון? כל פעם שאני רואה, זה מדהים אותי ומרגש אותי.

זה הגיוני איך עובדים עם אלמנים של היקשרות?

חלון הסבילות קשור לזה, מטופלים קודמים עוררות שלהם היתה כל כך גבוהה שאי אפשר היה להוסיף לזה התייחסות להיקשרות. עם הבחור הזה חלון הסבילות מתאים לעבודה היקשרותית.

אני משתמשת בחלון הסבילות כמדריך.

אדם מסתכל אל עצמו כדי להבין מה קורה ברגע זה. מיינדפולנס זה לעקוב אחרי כל רגע. יש מסגרת שעושה מעבר משיחה רגילה למיינדפולנס. מה קורה כשאתה אומר את המילים האלה ? זו שאלה של מיינדפולנס, שמכוונת למיינדפולנס.

חשוב לשתף את החוויה עם המטופל.

אני לא אדבר הרבה על שקופיות האלה שמסבירות את המצבים לקפיאה, freeze ולהילחם או ברח. רק נקודה למחשבה: יש אומרים שקפיאה זה כאשר המערכת הסימפתטית ופרא-סימפתטית עובדים ביחד, סטיב פורג'ס טוען שזה (עבודה יחד בו זמנית) לא יכול להיות.

וידאו: פה מדובר על דיסוציאציה. הוא אמר שמשהו משתנה בעצמי ואני לא יכול יותר להיות אותו דבר.

הוא היה בווייטנאם, הפך להיות מכור לסמים. הרבה שנים אחרי כן הוא הלך לטיפול בן 6 שבועות של חיילים משוחררים, הוא הפך למטפל בעצמו, טיפל באנשים עם טראומה. באותו זמן אני לימדתי גם אנשים שעושים תרפיה של הגוף,  לימדתי אותו איך לעשות מסאז'  בלי לעורר את הטראומה מחדש.

פה אני מדברת על הזיכרון הטראומתי. ואיך מטפלים בו בשלבים.

נדבר על הזיכרון, מדברות על מייקל, כשהזיכרון מתעורר הגוף שלו מעורר, ואיך לווסת את הגוף. כשהזיכרון מתעורר, חוזרים אל הגוף ואז אל הזיכרון ואז אל הגוף. 

זה הסשן הראשון שעשיתי עם מייקל. (וידיאו).

האם אתם בטראומה, האם אתם מווסתים, אתם בסדר? אני רק בודקת...

תראו את העיניים שלו, זו ההתחלה. ברגע הזה הוא אומר משהו בתוכי אמר לי שזה לא המקום שאני צריך להיות בו. זה אינדיקטור לתהליך של בריחה. זה זמן טוב לעצור לפאוזה, ולחזור לגוף.

עכשיו זה לא על התוכן, אלא מה הגוף שלו מלמד. הוא אמר שהוא באמת רוצה לברוח.

אם אתם מסתכלים על הידיים על הרגליים, רואים שהידיים מתחילות לרעוד, הרבה תנועות לא רצוניות.

הוא אומר שהוא הולך בג'ונגל, ויש לו תחושה שמישהו רוצה לפגוע בו, אז יש לנו תנועות מכינות לפני פעולה – כמו אצל חיות – לפני הפעולה הגדולה שעושים. כשאנחנו עוקבים אחרי התנועות הקטנות האלה, שעשויות להיות סימנים למערכת הגנה. עכשיו תראו.

תראו איך הידיים עולות למעלה, ודוחפות החוצה. רואים ברור איך הוא מרגיש עם הגוף. זו פעולה נוספת שמבקשת השלמה.

אני דוחפת לידיים שלו כרית, ומבקשת ממנו שידחוף אותה עם כל הגוף, שישים לב תוך כדי כך למה שקורה בגוף. הוא דחף ממש חזק, ראיתם פה שתי צורות התערבות לעבוד עם הזיכרון הטראומתי. אחת סבילה ואחת פעילה.

עכשיו הוא מדבר על החוויה הראשונה בווייטנאם, שזה הזיכרון היחיד שכל הזמן חוזר, כי הוא היה בדיסוציאציה כל שאר הזמן.

עכשיו הוא מדבר על הפיצוצים, על הרקטות שעפו, זעקות של חברים לחובש.  זעקות שלא נענו והחברים מתו. היו לו סיוטים בקשר לזה במשך שנים, עכשיו תשימו לב עכשיו הנשימה לכם, לרמת עוררות שלכם, יש מישהי שאומרת שמטפל של טראומה צריך להיות סובלני למה שאי אפשר להיות סובלני אליו. תשימו לב לדרך שאתם יושבים, איפה הרגליים מונחות, איפה אתם שמים את הידיים ונוגעים בעצמכם, איך אתם לומדים על הגוף, מה יעזור לכם להיות נינוחים יותר ולהרחיב את מידת הסבילות.  מישהו רוצה לשתף אותנו בתחושה?

קריאה: יכולתי לשקף זיכרון שלי מגיל 16 או 17, מלחמת יום כיפור, נשלחנו מבית ספר להתנדב בתל השומר עם חיילים צעירים שסבלו מפוסט טראומה, לא חשבתי על זה מעולם, לא חשבתי על זה – ואו, בגיל 16! עכשיו דרך הווידיאו הזה נזכרתי בזה. הבנתי שלא היה לי מספיק כלים להתמודד עם זה אז.

זה באמת הביא את זה, העלה את זה, זה הפוסט טראומה הקטנה שלי.

פט:  בהפסקה מישהו שאל אותי איך אני עובדת עם טראומה משנית, או עם הטראומה של עצמי. מייקל, זה הרגע בשבילו, אתם יכולים להרגיש את העוררות שלו, אמרתי משהו והוא כלל לא התייחס אליי. לא רציתי להפסיק אותו, לא רציתי לעבור את מה שהגוף שלו יכול לעשות אינטגרציה בעצמו.

השיעור הוא לעקוב אחרי הרעד, אחרי ההתכווצויות, אחרי הרגשות, רק תיתן אמון בתגובות הגוף שלך.

זה היתה פעם ראשונה שעבדתי איתו, והיו שינויים, היו התמרות, רציתי לראות שהוא עדיין בסדר, שאלתי אותו הרבה פעמים אתה בסדר. אם היה אומר שזה יותר מדי עבורו, הייתי משתמשת בטכניקה של השתרשות, התחברות לקרקע, ומבקשת ממנו לעמוד.

זה כל כך מעניין להסתכל על זה, אחרי הסשן הוא אמר שהוא הרגיש שהרגיע את הגוף שלו, הוא ביקש סשן נוסף. הסשן הנוסף – התחלנו לגעת בהיקשרות. התחלנו לפתור את זה בצורה סומטית, אחרי שפתרנו את העוררות, אנחנו יכולים להתחיל לגעת ברמת הייאוש שנלווית לאיבוד האמונה באנושות. היינו צריכים להוריד את רמת הייאוש, ומזל שהגוף שלו נתן לנו לעבור דרך זה.

תדמיינו שהייתם באותה רמה של איבוד אמונה. השאלה היא בשביל מה כל זה היה נחוץ, משהו בתוכי פשוט הלך לטייל.

כמה דקות אחרי כן – זה קשה לצפות בזה. זה להסתכל על כאב של מישהו מתוך טראומה, לא קל.

אפשר לראות איך אי אפשר להפסיק את הכאב שהוא חש, תסתכלו על הגוף שלו.

הוא עכשיו מתחיל להתנתק. הוא נכנס לדיסוציאציה, איך רואים את זה בגוף? מושך אחורה, מתחיל להיות כאילו קטן יותר, נשימה כבדה, תסתכלו עוד פעם. הידיים שלו רועדות. הידיים רועדות? יש לו צמרמורת, הוא רואה שחור.

מה אתם חושבים שזה אומר שיד ימין נפתחת? זה משמעותי, זה אומר שמשהו קורה. אנחנו רוצים לראות מה זה אומר בשבילו. זה שהוא פותח את היד. הוא עשה את זה גם קודם, אבל הפעם זה שונה כי הוא מוכן להתבונן בזה. תסתכלו שוב על היד. אני לא רוצה להגיד שזה הושטת יד, כי אני לא בטוחה. בוא נקשיב מה המשמעות של זה עבורך. כך אמרתי לו.

הוא אמר אני רוצה להחזיק ביד שלך ולגעת במישהו.

השאלה היא איך אתה נוגע במטופל, לי זה רגע מאוד אנושי והשאלה בשבילי איך אתה לא נוגע במטופל.  השאלה מה קורה במצב זה, נראה מה קורה כשאני נותנת לך יד, תראה איך זה מרגיש בפנים. האם זה המגע הנכון? הוא אמר שכן. נישאר עם המגע הזה ונראה מה עוד קורה. הוא מתכווץ. מכווץ קצת את הקשר. זה אומר לו שמישהו שם, הוא מרגיש את זה עם המגע. מה קורה כשאתה מרגיש שיש פה מישהו? זה לא אינטנסיבי, זה לא כל כך מפחיד.

הוא מרגיש משהו שמתרחש בגוף. שאלתי אם זה מֵקל, הוא אמר שזה מקל מאוד. הוא חשב שהוא יתמוטט לתוך הריק בלי מגע. המגע עשה לו טוב. זה צורך מאוד ראשוני, מערכת ההגנה של הוואגוס הדורסלי. דרך המגע יצאנו מתוך זה. מתוך הדיסוציאציה.

נשימה עמוקה... זה הזמן לצהריים? אתם יכולים לעמוד רגע. ורק לפני הארוחה תתמתחו קצת, תמתחו את הגוף.

חוזרים עוד שעה.

(הפסקה)

(מאחרי ההפסקה לא תמיד נתמלל את הוידאו, אך את הערותיה של פאט כן)

פט: האם יש שאלות? לפני שמתחילים את מושב אחה"צ?

שאלה: נתת דוגמאות של מטופלים שהם בתוך הגוף ומוכנים לעבוד. איך מכניסים מישהו מנותק מהגוף שלו לתוך התהליך.

פט: אין תשובה פשוטה לשאלה. אולי אראה עוד סרטי וידיאו, זאת סדנה כל כך קצרה, הייתי רוצה להראות כל מגוון האפשרויות. השאלה היא מה עוזר לאדם הזה להשתמש בהתערבויות מכוונות גוף, יש אנשים שונים, לאנשים מסוימים קל מאוד לזרז את זה, התגובות עולות כל כך מהר שצריך לחפש אפשרות לעזור להם לווסת עצמם, איזה משאבים אנחנו יכולים להציע להם כמו לקום, ללכת, זה לפעמים ימתן את הטריגר.

עשיתי הרבה עבודה בעמידה, יש אנשים שצריכים לדעת איך הגוף יכלו להיות כלי להחלמה, בשבילם הגוף זה רק מקום להתפרצות אבל בגוף יש גם אינטליגנציה להחלמה מטראומה. לפעמים חינוך פסיכו-חינוכי מתאים. מטופלת אחת לא רצתה ללכת לגופה בכלל, היתה כבר במצב של עוררות יתר, הלכנו לפסיכו חינוך שתלמד איך הטראומה מעוררת אותה, איך היא יכולה להירגע לתוך הגוף שלה. יש דרכים לעבור ממצב של עוררות יתר ומתח להרפיה. זה לא כל כך פשוט. זה מצחיק, כי סטודנטים שלי צריכים לעבוד עם זה הרבה, הם מושכים לקוחות שלא תמיד חושבים ללכת לתוך הגוף. אני פחות צריכה להתמודד עם זה כי כולם יודעים שזה מה שאני עושה..

שאלה: בשתי הדוגמאות ראינו את חיוך של בנאדם, ועבודה תוך כדי החיוך.

פט: האם יש משמעות לחיוכים, אם בוחרים בזה כאינדיקטור להתמקד בזה. לפעמים זה לא אינדיקטור שאני מתמקדת בו, לפעמים זה מביא אי נוחות, לפעמים מחייכים יחד. אם את חושבת שזה חשוב, ודאי, לכי על זה. לעולם אל תחשבו שזו הדרך לעשות את הדברים האחת והיחידה. מה שראיתם זה רק הדרך שלי. כל אינדיקטור אם הוא משמעותי הוא יהיה נהדר לחקירה. להראות וידיאו זה תמיד קצת מטעה, אלה לקוחות של ייעוץ, שרוצים לעבוד אתי פעם אחת ובאים מאוד מוכנים. אני מראה לכם את המיטב ממה שצולם.. זה לא ככה שטיפול סנסומוטורי נראה כך כל פעם, יש אפשרויות רבות. כך שכל האפשרויות האחרות שיכולות להיות על כל האינדיקטורים האחרים – החיוך יכול להיות שימושי מאוד.

שאלה: יש דברים שקרובים מאוד להתמקדות, האם את מושפעת מזה?

פט: אני מכירה את גנדלינג, לא למדתי התמקדות. אבל אם את עובדת עם הגוף, את מגלה אותם דברים, יש כל כך הרבה חפיפות, אני למדתי המון מרון קורץ, למדתי יוגה, למדתי תנועה ומחול ויוגה, למדתי מאמילי קונראד, מפיטר לוין קצת, רולפינג, כל מיני טיפולים בתנועה. יש לי השיטה שלי, שהיא גם משלבת. אוקיי..

אחת מהפעולות הראשוניות שאנחנו עובדים איתם זה פעילויות מחפשות קירבה, מחפשות קשר. שמקרבות אותנו או את דמויות ההיקשרות אלינו. אל תחשבו על כלום, פשוט תושיטו יד. כל אחד יושיט יד, איך שאתם עושים זאת בדרך כלל. תסתכלו למעלה ואחורה, תסתכלו סביבכם איך אנשים מושיטים יד בדרכים שונות, חלק עם כף יד כלפי מטה, חלק הצידה, חלק בשקיקה, חלק למעלה. חלק כמו לחיצת יד. הכל אומר המון על היסטוריה שלכם. כי החיפוש של קירבה שלנו זו פעולה שמחפשת קירבה שעוצבה על ידי היסטוריה שלנו עם אנשים קרובים לנו, איש אחד נשלח על ידי אשתו לטיפול אצלי אחרת תתגרש ממנו. ביקשתי שיושיט יד כדי לאבחן והוא הושיט יד ככה – יד נוקשה וכף יד פונה למטה. הוא אמר: למה שאושיט יד? אף פעם לא היה שם מישהו, אבי הרביץ לי. אמא שלי לא ליטפה אותי, למה להושיט יד? חלק גדול מעבודה שלו היה לשנות את התנועה הזאת, כל אחד יכול להושיט יד כך, אבל כאשר מחברים זאת לפסיכולוגיה ומדמיינים ילד קטן שניסה להושיט יד וקיבל התעלמות או התעללות, אפשר לתאר מטען ענק שעומד בדרך לנסות לעשות שוב תנועה. בעודו לומד להושיט יד בטיפול, הוא בכה, היה סיכון ענק אפילו לנסות. התמונות האלה של לקוחות שלכולם היו בעיות להושיט יד, תראו איך היא מושיטה יד. כף יד למטה והגוף נוטה לאחור, זה לא הושטת יד קדימה, הגוף הולך ב-2 כיוונים שונים, זו לא תנועה חסכונית. וזה, היא מושיטה עם הכתפיים, זוכרים את המצבים המוזרים כשילדים עם טראומות לא פתורות הולכים עם כתפיים למעלה, לאישה הזאת מאוד דיסוציאטיבית, כמו רוב המטופלים עם הפרעה דיסוציאטיבית.

היא הושיטה יד למחצית הדרך, אז היא נטשה את ההושטה קדימה. עבדנו  עם דפוסים כרוניים אלה כמו משהו שמוט, משהו נמנע, ישיבה שמוּטה של הגוף. וגם כל מיני פעילויות ספציפיות – אישה צעירה זאת נראה אותה מחר כנראה הודפת, תראו איך היא דוחפת, הגוף הולך לאחור, ראש למטה. זה אומר משהו על יעילות של גבול ברור והגנתי בהיסטוריה שלה. הגיוני לכם? כל הפעולות ואיך שאנחנו משתמשים בהם באופן הגנתי מגבילים, הם מתאימים לעתים קרובות לעבר ולא למציאות של הווה, למעט.. מישהי היתה אומרת החיים הם דבר אחד מחורבן אחרי השני. מישהו אחר אמר: זה אותו דבר מחורבן שוב ושוב... כשרואים מישהו מושיט יד נוקשה, לא באמת מושיט יד למגע, לקשר, לאהבה, לא נזכה לתגובה חמה ואוהבת.

קריאה: צריך להיזהר לעשות פה את התנועה הזאת..

פט: חלק גדול מקהל פה הרים ידיים עם כף יד פונה למטה. מישהו מכם מכיר את בוני ביינברידג' כהן? היא לא פסיכותרפיסטית, התעניינה מאוד בתנועה, ואחת התרומות שלה שהיא מדברת על 5 תנועות התפתחותיות בסיסיות, תנועות שאנו עובדים איתם כל הזמן. לספוג, דחיפה, תפיסה, משיכה, הושטה (הגעה).

לחזור על זה?

תסתכלו.  זה מתחיל ברחם, עושים המון תנועות ספיגה ברחם, זה כמו כניעה אקטיבית, לא התמוטטות, לא רופס, חלק גדול מלקוחות הטראומתיים שלנו יש להם בעיה להירגע עם המערכת הוואגו-דורסלית. הרבה לקוחות שלנו, אם הם שקטים, מתעורר פחד, לא יכולים באמת לספוג. יש הרבה ספיגה ברחם,

שאלה: אנחנו לא בטוחים שהבנו את yield.

(התמסרות).

פט: תביאו את המודעות שלכם פנימה... אתם חבורה סוערת!

קריאה: לא מתמסרים בקלות.

פט: כדי להתמסר צריך אמון, זה מצב פתוח קולט של להיות, לא פעיל. בואו נחווה את זה לרגע. רק תשבו בכיסאות, נעבור דרך תנועות אלה רגע. הכי טוב שתשבו לאחור כשעצמות הישיבה מורגשות על הכיסא.

הישענו לאחור, מצאו שתי עצמות קטנות בתחתית האגן, תרגישו את המשקל נח קצת לפני עצמות אלה, ותראו אם אתם יכולים להבחין או להרגיש את משיכת כוח המשיכה. אולי אתם יכולים להרשות לעצמכם לנוח, אל תוך כוח המשיכה הזה בלי להתמוטט. תנו לאנרגיה שלכם לרדת, כמעט להתמסר,  למסור את משקל הגוף לאדמה בלי להתמוטט. האיכות של ההתמסרות היא של כניעה פעילה. זה מצב של להיות, של פתיחות, פתיחות לקבל, זה מצב של אי עשייה. זה מצב שאנחנו נכנסים אליו לפני השינה. זה מעורר את המערכת הוואגו-דורסלית, בלי פחד. תראו אם אתם יכולים לטעום את ההתמסרות הזאת, את הרוגע, לתת למשקל הגוף להיכנע לכוח המשיכה, וגם לעתים קרובות אנו חושבים על לדחוף – הדחיפה שנובעת מתוך התמסרות, תינוקות עוברים להתמסרות לדחיפה, לצאת מהרחם. לדחוף, לעמוד, תנועה איטית.. תתחילו להתכונן למצב עמידה, תרגישו שהגוף מתחיל לגוף, את הרגליים דוחפות את הקרקע, תרגישו את הראש דוחף אל השמיים, ובעמידה תראו אם אפשר להרגיש את הדחיפה הזאת, אפשר אפילו לדחוף את הידיים לברכיים תוך כדי קימה. תעברו למצב עמידה שנוח לכם, התיישרות של הגוף יש בה דחיפה אקטיבית של הרגליים, ופתיחה עדינה של קצה הראש, תרגישו אולי את עמוד השדרה המתרווח, את החזקות של שריר הבטן תחתונה, תדחפו והתמסרו זה שתי פעולות, שיכולות לקרות בהמון דרכים. תנו למבט שלכם לשחרר, להתמסר, להתרכך ולקבל. ואז דחפו עם העיניים, הדפו את העיניים, ותרגישו את ההבדל, רק עם עיניים. ואז תחזרו לרכך להתמסרות. דחיפה יכולה להיות עם ידיים, עם קצה הראש, עם סוליות נעליים, התנועה הבאה היא להושיט, נסו להושיט רק עם העיניים. תראו איך זה מרגיש אחרת מלדחוף או להתמסר. זה תנועה עדינה, אנחנו רואים את תנועות אלה עושים אותם אחד עם השני כל הזמן. עכשיו נסו להושיט יד, ואם מושיטים באופן טבעי לדחוף ולתפוס אלינו. רוצים להושיט יד לקשר, לעתים קרובות אנו תופסים, לוקחים אלינו, מוזנים מהקשר, ובאופן טבעי זה עובר להתמסרות. אנחנו עובדים עם תנועות אלה בהרבה דרכים, עוד אל תשבו... יש לכם משהו שאתם יכולים לתפוס? הכי טוב בתרפיה משהו שאפשר ממש לתפוס כמו אבן או כרית קטנה, דרך נהדרת לעבוד עם תפיסה או התמסרות זה למצוא משהו – זה להיאחז. אנשים באים לטיפול, צריך לראות איפה קשה להם, אולי לא יכולים להרפות, להושיט, להתמסר. לא יכולים למשוך אליהם מה שהם רוצים. 

חברה טובה שכתבה אתי את הספר אמרה: אני אוהבת להחזיק, לאחוז, זה אומר הרבה על ההיסטוריה שלי, שיש בה הרבה אובדן. להיאחז מרגיש לי טוב, אני לא רוצה להרפות. אני הפוכה ממנה, שונאת להיאחז; עשינו ניסוי, היו לנו תגובות הפוכות. נסו אתי, דחפו חזק באובייקט שלכם, איך זה מרגיש? איך זה מרגיש לתפוס?  לאחוז חזק, תקפידו שזה חפץ שאינו שביר, עכשיו פשוט תעזבו, תרפו... תהיו קשובים, איך זה מרגיש לעזוב? אני עדיין לא סובלת את זה. כמה מכם אהבו לתפוס? מי פה התפסנים? כמה אהבו להרפות, לתת לזה ללכת? בערך אותו מספר? אז תקשיבו, הפעולות הפשוטות האלה – מישהו רוצה לשתף? (לא)

אתם יכולים לעשות כל כך הרבה רק עם תנועות פשוטות אלה, ולחקור את משמעות שלהם. אז בואו אציג לכם מישהו בתחום הזה, אפשר לקרוא לו סאגר.  היסטוריה עם אבא מתעלל, תרפיסט שלו סטודנט שלי שבא לכמה התייעצויות עם המטופל, חשב שהאבחנה שלו היא DID (הפרעת אישיות דיסוציאטיבית), עבר מעוררות יתר לחרדה, ואז נפל לתת עוררות, עוררות חסר.  

הוא סיפר על סיטואציה שבה היה מישהי שאהב בסוף טיפוס סלעים, היא חיבקה אותו, הוא התעלף. תראו למה. לא יכול שיהיה לו מגע עם אנשים, הוא אמר: כשהוא רוצה מגע, הוא הולך למקום ששם חסרי בית מתגודדים. מצא מקלט בלהיות מתאבק, הוא חזק מאוד, בן 21, בא לטיפול כי רצה להיות מסוגל להזמין נשים לצאת. זו היתה המטרה שלו. אנחנו התחלנו עם דחיפה כי הוא ממילא דחף, לא פיזית אבל איך שדיבר, העיניים שלו, בתנועות שלהן כבר דחף. עשינו את התנועה הזאת שבה הוא הודף אותי, זה הרגיש לו טוב. הגוף שלו נרגע. אז המשיך לחזור אבל אמר: איך אזמין בנות לצאת? עשינו את הניסוי הקטן הזה, ששם ביקשתי ממנו, ישבתי מולו, אמרתי בוא ננסה, נראה מה קורה. כשאתה מבקש זה הושטה-תפיסה ומשיכה, אמרתי לו שהוא יכול לעצור אותי בכל עת, בואו נראה מה קרה. אחרי שהסברתי והדגמתי שיקרא למישהו, תראו מה הוא עושה... זה יותר כמו דחיפה מאשר הזמנה. אין יותר תשומת לב. אחד, זה תנועה של שליטה ודחיפה. ושניים, זה מה שהייתי עושה אם הייתי רוצה לתקוף מישהו. מעניין.

אני הייתי נכנס פנימה – כך אמר. זה מה שקורה, עם הטראומה הזאת, הוא הופך תנועות אחרות לדחיפה, להדיפה.

אף פעם לא הייתי קורא למישהו לבוא אליי באמת (כך הוא אומר). התנועה הזאת זה להתגרות במישהו. שאלתי אותו אם אפשר לנסות תנועה שאינה מתגרה, של קריאה לקשר, של הזמנה. הזמנה להתקרב. הוא מנסה, ולא מצליח. כל תנועה שאני יכול לעשות אפשר לראות כמה זה אבחוני, הוא הולך מהקשר אתי, מושך אבל זו לא הזמנה.

זה מרגיש בטוח – כך הוא אומר – זה מרגיש בטוח, אין פה מתח אבל מרגיש משונה, כאילו אני מגרש ציפורים.

אז אמרתי גם לי זה לא מזמין, לא מרגיש כמו הזמנה, אז אמר: היו לי הרבה יחסים רעים ומשונים כשהזמנתי מישהו, זה תמיד השתבש. חוץ מאשר כשאנחנו אותו בנאדם, אחרי כל הדחיפה הזאת – ואז אמר לי: אני יכול לחסל אותך.. אמרתי לעצמי: בוא נחשוב על זה. לא הכרתי אותו באמת, חשדתי שהוא דיסוציאטיבי מאוד. תסתכלו כשהוא חושב על זה, איך הדחיפה מתחילה להשתנות.

אם רק תחשוב להזמין אותי להתקרב, מה תגלה? שאלתי אותו. הוא בוחן את זה.. הוא אומר שיש מתח בחזה שלו, יש מילים שהולכים עם המתח הזה? תסתכלו איך הוא משרבב שפה, וזה מאוד משמעותי כי הוא מתחיל לגעת בחלק של עצמו שאין לו נגישות אליו, לא יודע איך להזמין, להתקרב, אבל הוא עושה את זה. כששאלתי אותו על המילים, הדבר היחיד שהיה יכול לחשוב עליו זה: מה אתה עושה? הוא מדבר על עצמו. הוא אומר: אני מדבר על עצמי. אז הוא דיבר על המקום של קירבה, שזה בחזה שלו, ואמר שיכול להרגיש שיש שם צורך רגשי אבל אני פוסל אותו, מתגבר עליו. התחלנו תנועה בסיסית של התמסרות, שימו יד על החזה, על הלב, ותרגישו את האיכות של הפעולה הזאת, זו בדרך כלל תנועה של התמסרות, קשר עם עצמי, יש התרככות, אלא אם יש סיבה לכך שאין. רק תבדקו את זה, איך זה בשבילכם. זה מרגיש כמו התמסרות, כמו ויתור? זה מרגיש כמו דחיפה? שימו לב מה קורה אצלכם כשאתם עושים את המגע הזה עם עצמכם. מה קורה לנשימה, לרגשות, למחשבות.

תשאירו את הידיים שם אם אתם רוצים, אבל בואו נחזור לחדר. מגע עצמי זו חוויה עוצמתית, התערבות עוצמתית. במחקר נמצא שתינוקות של אימהות עם טראומות לא פתורות לא נוגעים בעצמם כמו תינוקות אחרים. למדו לא לגעת בעצמם, כשאנו עובדים עם מגע עם אנשים עם טראומות התייחסותיות מוקדמות, לעתים המגע לא יהיה התמסרות. נחזור לסאגר – כשאתה מרגיש את החנק שקשור להתמסרות, זה בחזה? אני תוהה מה קורה אם אתה עצמך תביא את הידיים שלך לחזה שלך, מה קרה. אני מדגימה קשר עדין וזה אומר המון, אנו יודעים זאת כבר. תראו איך הוא עושה את זה.

מהמקום הזה שצריך..

שוב, זה התמסרות או דחיפה? זה דחיפה? תראו מה הוא אומר. – קח את הזמן, תשאיר ידיים שם. תהיה בקשר עם הצורך הרגשי, זה כמו לשים תחבושת על פצע. הוא אומר. כאילו מישהו דוחף את הפצע כדי לעצור את הדימום מצוואר ששוסע. זה הגיוני, אין פלא שהוא לא יכול לקרוא למישהו להתקרב.

תרגיש את זה, הוא אומר: אני רק משאיר את זה בחיים. – מה קורה כשאתה מתחבר אל המקום הזה והוא אומר: אני דוחף יותר.

אני מנסה להירגע, מרגישים את הדחיפה בקול שלו, אין שם התמסרות. הקול משקף את התגובות, את התנועות האלה. הוא אומר: אני מנסה שזה יימשך זמן רב ככל האפשר, הקשר עם עצמי. עם החלק שמזדקק בתוכי לקשר.

שוב השפה שלו משתרבבת, הוא זקוק לקשר. הוא עונה: כן. המקום הזה, אני אומרת לו, של הצורך הרגשי בקושי שורד. הוא אומר: כן. הוא מרגיש טוב כרגע, מרגיש הרבה יותר טוב מאשר להוריד ידיים כרגע.

עכשיו, נתתי לו משהו שהוא יותר מדי בשבילו. תראו. רואים איך הוא נסוג? אמרתי, זה נגע לי, איך שנגעת בעצמך, ואז הוא נסוג. אני מוכנה ליותר קשר והדדיות ממנו. ברגע שאני מביאה את זה ל"אנחנו" הוא נסוג. למרות שזה היה לו נעים דקה קודם.

שאלה: מה הפירוש? האם זה כי הוא לא רוצה להכביד עלייך?

או שזה בגלל שהוא מפחד ממשהו? מה הפירוש שלך?

פט: הבנה שלי שזה נעשה אישי מדי, אינטימי מדי בינינו. זה אדם שלא יכול היה אפילו להזמין אותי להתקרב אליו, אבל זאת הפרשנות שלי. מי יודע אם אני צודקת. הוא יכול היה להעריך את זה שזה נגע לי, אז הוא התחיל לנטוש את המקום הזה בתוכו ובאופן זה גם נטש אותי. מובן?

מה שמעניין בשבילי – הרגשתי כל כך עצובה כאשר עשה זאת, תראו אותי, אני מתחילה לחבק ולנחם את עצמי, להתנדנד. הרגשתי כל כך נטושה.

שאלה: כשאת אומרת שהוא נטש, איך תמללת, איך שִיַימת את זה?

אני הרגשתי שאני נטושה, אבל אולי אני טועה.

דוברת: נטישה זה מחשבה ולא הרגשה.

זה מעבר לרגשות שלו. אולי הוא חושב – היא עוזבת אותי לבד, אני נשאר לבד.

פט: אני יודעת שהרגשתי עצובה, ורציתי לנחם את עצמי. דרך העבודה הזאת שנינו היינו עם החלקים הפגיעים שבו, ושנינו ניחמנו את החלק הזה והיינו בו, אני עם ידיים שלי על חזה שלו, הוא עם ידיים על חזה שלו. כשאמרתי זה כל כך נוגע לי, הוא שבר את הקשר הזה.

לא יכולנו להמשיך יותר יחד. אני ננטשתי, לא יכולנו ללכת הלאה עם זה. הייתי עצובה בשבילנו, היה לנו רגע..

(מבקשים לראות את זה שוב)

מה שנוגע בי, אני מנסה להפנים את זה שהוא התרחק ונסוג. אמרתי: לקחת את ידיים שלך משם, מה הרגשת? הוא אמר – זה מספיק לעכשיו. התאמצתי קצת שם. שתי שניות קודם אמר : הרבה יותר טוב להשאיר שם ידיים מאשר להסיר. תראו עכשיו את הגוף שלי. אני מתחילה להתנדנד, לערסל את עצמי... הוא אומר: כמו כל אסיר, נתתי לו מספיק כדי שיישאר בחיים. אני מקווה שבסוף היום אוכל להראות ממש תקשורת של גוף לגוף, ברמה מסוימת בווידיאו הזה אנו מתקשרים, הוא קולט שאני מערסלת את עצמי, תמיד יש שיחה גופנית מקבילה שמתרחשת.

נדלג על זה...

הסשן הזה נמשך עוד 20 דקות, עשינו עוד כמה דברים, אני חושבת שהוא זכר את זה, כי אמר: התרגיל האחרון הזה היה בולט, אני הולך לשמור את זה, כיסוי של הלב. כל פעם שאני במצב לחץ, אני עושה את זה ואני לא יודע, הלחץ הולך. אני יכול לחזור להיות שוב הגיוני ובלי מחשבות שליליות. השתמשתי בזה די הרבה מאז, אני חושב שאני יכול לגשת להרבה אנשים בלי הפחד, כמעט בלי פחד. למעט לבחורה ההיא, זה אחרת. משהו נפתח במקום הזה.

קריאה: אמרת שמשהו עוד לא היה מוכן להתמסרות, אבל הוא שמע אותך. כשאת אמרת את זה, זה איפשר את השינוי.

פט: ברגעים כאלה יכולתי לחזור על זה שוב, היה כמו ניסוי שלא נגמר. יכולתי להגיד: בואו נחקור את זה, מה קורה בתוכך פנימה. והייתי אומרת: זה נוגע בי, יכולנו לגעת בזה יותר, לגלות את זה יותר. לא עשיתי זאת כי פחדתי שיהיה מדי בשבילו. האם זה לא מעניין שתנועות פשוטות אלה נותנות לנו כזה עושר של מידע? שאלות, הערות? כן.

קריאה: מה שקרה בפעולות אלה יכול גם להפחיד את המטפל. נגיעה היא בעייתית, אני עובדת בנהרייה עם אנשים אלימים לילדיהם, לא יודעת איך לזהות מתי מדובר במגע ומתי באלימות?

פט: הוא אמר לי – אני יכול לחסל אותך. לא הייתי נוגעת בו לעולם. כשאת עובדת עם לקוחות, את צריכה לגלות את כל חלקים שונים בתגובות שלהם, אי אפשר פשוט להשתמש במגע בלי הבחנה, זה עוצמתי מאוד. אני לא משתמשת עם זה עם לקוחות דיסוציאטיביים, אבל אראה לך מישהו עם הפרעה דיסוציאטיבית שכן השתמשתי. אבל צריך להיות זהירים, אם יש לך חלק שלא מרגיש נוח, תקשיבי לו ואל תיגעי. את צודקת שאת זהירה.

אם אני מרגישה לא נוח, אני מפסיקה מדי.  אגיד שאני לא מרגישה בנוח, מה קורה אם אני נוגעת בך?

קריאה: את מכירה לקוחות ששונאים את גופם?

פט: בוודאי, נראה קצת מזה מחר. אני יכולה להראות לך וידיאו של מישהו שמפנה כל הכעס כלפי עצמו. ג'נינה דיברה על פעולות תחליפיות.

יש עוד שאלות? האם אפשר לענות על השאלה בהפסקה? אני רוצה להמשיך.

נדלג על כמה שקופיות, מנטליזציה זה "ביג דיל" בימים אלה, זה באופנה. תמיד הציק לי, כשאומרים מנטליזציה מתכוונים לתהליך מנטלי, מדברים על זה בדרך כלל כמו על תהליך חשיבה, אבל רוב המנטליזציה קורית באופן נסתר בלי שנרגיש. כי אנחנו מפרשים בצורה מרומזת, באופן מהיר מאוד, אנחנו כל הזמן מגיבים עם הגוף והמחשבות שלנו באופן מנטלי, דמות ההתקשרות צריכה לעשות מנטליזציה של התינוק, להבין את המוח של התינוק, וגם אנו צריכים לעשות זאת בשביל הלקוח. אבל זה לא תהליך מחשבתי כמו שהוא מרומז. יש מנטליזציה מרומזת ומנטליזציה גלויה, זה איך המודעות שלנו.

מנטליזציה ממשית, מוחשית,

בגופים שונים עושים מנטליזציה בדרך שונה. כמו תעמדו רגע.

תסתכלו על הגוף של האנשים האלה. תעמדו כמו הגוף הראשון, נפחו את החזה, שימו את המשקל לקצה הקדמי של כף הרגל, ורק תרגישו איך אתם רואים את העולם מהתנוחה הזאת. איך אתם מרגישים ביחס לאנשים אחרים, קשה להושיט יד מהמקום הזה. איך אתם מרגישים לגבי עצמכם? איך אתם מדמיינים את עצמכם? (חוסר ביטחון מתחת לפני השטח). תשוו את זה לאדם הזה, הוא רגוע, המשקל נוטה קדימה, חזה נשען לאחור, זה שונה לגמרי. איך שאנחנו מרגישים כלפי אנשים אחרים, איך שאתם מרגישים כלפי עצמנו, קורסים מעט, הקול שלי תמיד משתנה בתנוחה הזאת. אוקיי, תשבו.

תנוחת הדיכאון – זה תנוחה אוניברסלית, לאנשים וגם לחיות. קיצור שרירי הבטן, הראש מורכן, עמוד השדרה מאבד את היציבה שלו, את הזקיפות. צ'רלי בראון על דיכאון... אם אתה רוצה ליהנות מדיכאון שלך, אתה חייב לעמוד כך. הדבר הכי גרוע זה להרים ראש, כי אז תרגיש טוב יותר. זה נכון. יציבה, עבודה עם יציבה, היא אלמנט חשוב בעבודה עם הגוף.

אראה לכם עוד סרטי וידיאו, תקבלו את השקופיות, כל מה שאני אומרת בשקופיות מתואם עם הווידיאו. בואו אראה. מבקשת שתראו את הגוף של האישה הזאת.

קשה לי להודות שהייתי ילדה קטנה כועסת, ועדיין כועסת.

זה ייעוץ שני לאישה הזאת שעובדת עם קבוצת פסיכיאטרים בבית חולים. רואים את התנוחה של צ'רלי בראון בגופה, שרירי בטן מקוצרים, רכונה קדימה,

יש לה אגורפוביה, דיכאון כרוני, לא יכולה לעבוד, יש לה הפרעת אישיות גבולית,  וזאת הפגישה השנייה איתה. ראשונה היתה שנה קודם, היא ישבה ואמרה שוב ושוב – את חושבת שיש תקווה בשבילי? התקדמה מאוד בתקופה הזאת, ועכשיו היא מדברת על כעס שלה, האם זאת תנוחה שתומכת באגרסיה בריאה? נהיה חייבים לעבוד עם תנוחה שלה והכעס שלה.

היא אמרה שהיא מבינה כמה כעסה כילדה וכמה כועסת היום, הצעתי שנסתכל על זה.

איך את יודעת שאת כועסת, את מרגישה את זה, בגוף? זה המעבר למיינדפולנס, קשיבוּת. מחשבות, דימויים, מרגישה את זה בחזה ומבלה זמן רב עם אגרופים קפוצים. לא יכולה להירגע. תשמעו, זה כמו דחיפה שנכנסת פנימה, היא לא דוחפת למעלה או החוצה, כל הדחיפה הולכת פנימה, אז היא יכולה להתמסר או להירגע. אומרת את זה. רגליים שלה כל הזמן זזות. אם הייתם עובדים הגוף שלה מה הייתם משנים? איזושהי דחיפה החוצה, או דחיפה למעלה, להתארך למעלה, להאריך את עמוד השדרה. אבל אנחנו יודעים שגוף שלה צריך להשתנות אם רוצים לתמוך בכעס בריא. היא אומרת יש הרגשה קבועה שאקבל עונש.

תראו את הגוף שלה. אקבל עונש על זה שאגיד לעזאזל,  לך תזדיין. אז נותנת קצת דחיפה. מה קורה אם את אומרת את זה?

היא קצת התמסרה באופן ניכר, קצת מנוחה. זה היה סיכון בשבילה, איך יכול להיות בטוח בשבילה להגיד את זה?

איך באופן התייחסותי אני יכולה לעשות זאת בטוח בשבילה? אגיד את זה איתה. עכשיו אנחנו חוזרות על זה, אני מרגישה שאני צריכה להגיד לך תזדיין שוב, כך אמרה. 1, 2, 3, שתיהן צועקות לך תזדיין!! מה את מרגישה? היה מתח שהרגיש כמו מתח טוב, לא מתח עצבני. אנחת רווחה.

כל הצוות הטיפולי מסתכל מאחורי המראה, ויש לי דיון בדיוק בבית משפט עם האבא המאמץ שלה שהתעלל בה,

עכשיו שהיא דיברה כמה היא כועסת, - היא מרגישה שונה.

האם יש הבדל אצלך אחרי שדיברת על זה? כן, יש תחושה של כוח אחרי שאמרתי לך תזדיין..

איך את מרגישה את תחושת הכוח בגוף?

היא צועקת: לך תזדיין!!

יש לה אנרגיות, מרגישה את זה לאורך כל עמוד השדרה. יש כוח. יש עוצמה בזה.

תראי אם אפשר להישאר עם האנרגיה הזאת, כי זה דרך שונה לפגוש את העולם, יש הבדל עצום בין איך שהיא באה ואיך שהיא יוצאת, זה מדהים.

מה אם היית שומרת את התחושה הזאת? תדמייני שאת יכולה לשמור על התחושה הזאת בעמוד השדרה?

לפעמים אני עושה התנדבות.

אני כל כך אוהבת את זה, היא אומרת אני מלמדת משהו, היד שלה מושטת החוצה. היא מושיטה יד, אבל גם מושכת אותה. אתם מרגישים את זה? אני לא חושבת שאי אפשר לעשות את התנוחה הזאת ממצב התמוטטות. לעבוד עם יכולות של התנועות. אם אתה לא תדחוף, לא תוכל להושיט יד. הדחיפה מאפשרת את הושטת היד.

תסתכלו עליי, זה בעצם אני עושה את זה.

זה חשוב, יש הרבה עבודה קוגניטיבית לעשות, לא רק עבודה גופנית. מהתגובות האלה יודעים מה זה אומר עליך. מה זה אומר על עצמך.

אני חייבת להיות בסדר.

עכשיו תראו איך היא הולכת, מה אני אמורה לעשות? זה מעניין, כי  - אין לה זיכרון של ללמוד ללכת ככה, היא יודעת שהיא אמורה ללכת.

תראו מה משתנה עכשיו. תראו איך היא הולכת עכשיו. היא אומרת : תסתכלו עליי, אני מרגישה מגושמת. תראו את הקורלציה בין ההתלהבות שלה וההתקשרות שלה, הקשר שלה. הלוואי ויכולתי לומר שזה שינה את חייה. זה רק פתח דלת.

כמה שבועות אחרי כן, מה שהיה לי שונה שהיה לי עוצמה, הרגשתי את הכוח שלי – אומרת המטופלת בלה – היא מנסה את זה בבית, את מה שעשתה במהלך מפגש הטיפול. מוזר, לפעמים היא מרגישה עם זה טוב ולפעמים מוזר. יש סכנה לשלב את זה עם החלקים שלא נותנים רשות לזה, שהם לא חלק מהאינטגרציה. לשנות את היציבה, למצוא דרך חדשה ליציבות הגוף. יש חלקים בגוף שמאוימים מדרך העבודה הזאת של הגוף.

שואל: לעשות את הניסיון הזה – להגיד לך תזדיין. רוצה לעשות את הניסיון הזה. !!!

פט: יופי. זה אף פעם לא קרה לי. אף פעם לא ביקשו את זה ממני. דאגתי שזה ידחה איתכם הביטוי הזה...

תסתכלו, אנחנו מנסים לעזור ללקוחות לשנות את כל הרמות של החוויה, היה לה דיכאון, עצבות, וברגע שהיא נפתחה לאפשרויות חדשות, זה עזר לה לרכוש אמון; אנחנו רוצים להזיז גם את האמונות, לא רק את הגוף. זה מרחיב, אנחנו רוצים לתמוך בקוגניציה יותר מתאימה, לעשות התאמה של הקוגניציה.

אנו עובדים גם על מודעות – איפה זה מתבטא בגוף. אנחנו רוצים לשנות איך שאנשים גרים בתוך הגוף שלנו, רוצים לשנות את הגוף, את הרגשות, האמונות, כל המערכת שתשתנה. במשך הזמן מסתכלים על איך הגוף משתנה כשהזמן עובר. איך אפשר לתמוך בזה שיהיה בתהליך עקבי.

נדלג על וידיאו אחד מקוצר הזמן, אני כל כך מצטערת...

קריאות: חבל.

פט: אני יודעת שחבל. אבל ככה זה.

איך יודעים שאדם הוא בדיסוציאציה מבנית? ליאורה דיברה על זה, כדאי להצטרף לארגון שמטפל בזה, זה ארגון בשבילכם.

ההבנה הזאת חשובה כדי לטפל נכון.

התיאוריה של דיסוציאציה מובנית של אישיות, אחרי טראומה יש כמה חלקים, חלק אחד נמנע מהעבר, ומנסה להמשיך בחיי יומיום. אבל החלקים האחרים הם תקועים שם בטראומה, שני חלקים האלה לא יכולים להשתלב, לא יכולים להיות באינטגרציה. צריך לשבץ את זה בעבודה שלנו. אם מסתכלים על מייקל, החייל שהיה בווייטנאם, יש חלק אחד של האישיות שהוא החלק הרגשי שמחזיק את הטראומה, בכל כך הרבה דרכים, רואים שהוא מתפרץ בזעם, שובר דברים, דיכאון, הוא מתבודד, החלקים האלה שולטים בו. הוא תיפקד טוב בחיים, הוא היה מורה, היה נשוי, ועכשיו הוא במצב של דיסוציאציה שפגע במערכות הביולוגיות שלו, בחלקים שצריכים תפקוד; הוא נמנע מזיכרונות טראומתיים, מנורמליזציה, מלהיות חברתי, מלדאוג לאחרים. הדברים האלה צריכים להיות זמינים, ולהיות מרגישים בטוח מספיק. אבל כשאנחנו תקועים בטראומה, אנחנו יותר במערכות ההגנה החייתיות. והם שולטים על הפונקציות של נורמליזציה בחיי יומיום. אז ה"הילחם, ברח או קפא" משבש את היכולת לתפקוד רגיל בחיי יום יום, מפריע במיניות, זה דרך פשוטה להסתכל על דיסוציאציה. ואני אוהבת את זה – תיאוריה הזאת ממש מפשיטה את כל העניין של דיסוציאציה.

DVC  - הקומפלקס הווגאלי דורסלי.

אנחנו מנסים לשלב את החלקים השונים האלה, רוצים לאפשר גישה למערכת הנורמלית, לעורר את המערכת של ההתקשרות החברתית, אפשר לעשות את זה. את המערכת שמחוללת קשר.

המטרות של שתי המערכות האלה הן שונות מאוד. המטרה של מערכת החייתית היא הגנה, המטרה של מערכת חיי יומיום נורמליים, זה מערכת של קשר, מגע, חברתיות, דאגה לאחר, מין. המטרות של שתי המערכות הן שונות לגמרי.

אנחנו עובדים עם טראומה חמורה, DID, כתינוקת אבא שלה התעלל בה, כל הילדות שלה. עוד לפני שהיא יכלה לדבר. ניסתה להתעלם, להיות שקופה. הוא סגר אותה במגירה סגורה. היה היתה אומרת לעצמה: אני אחזור. כאילו היא התנתקה מהגוף שלה בזמן ההתעללות, ואמרה לעצמה: אחר כך אחזור...

יש לנו 15 דקות. אני רוצה להראות את הווידיאו הזה, כי זה על עבודה עם דיסוציאציה עמוקה ובעיות של התקשרות. אני מדברת כל כך הרבה, אתם לא רוצים הפסקה?

תסתכלו, זה התחלה של מפגש טיפולי שהיא תיארה את הדיסוציאציה, היא קוראת לזה עוררות יתר, כי היא היתה בסדנה שלמדה את המונח הזה ואוהבת להשתמש בו – עוררות יתר.

אני מאוד לא כאן. אני לא יודע איפה אני, אני מרגישה כמו חייזר, במבט לאחור אני רואה שתקופות רבות הייתי בעוררות חסר, בדיסוציאציה, רציתי שיתנו לי מכות שאוכל לצאת מהדיסוציאציה.

היא לא היתה מסוגלת להיות בחיי יומיום נורמליים, כי מערכת ההגנה החייתית השתלטה עליה.  הנרטיב של הזיכרונות נותן לנו נקודת מוצא כדי להתחיל. הרגשתי דמעות שעלו, התחלתי להיטשטש, ניסיתי את  זה, את זה.

לאן זה מוביל אותך, שאלתי. אמרה: אני מעדיפה לעשות את זה לבד. זה מראה על בידוד. היא לא יכולה להשתלב, רואים את התחביר שלה, היא לא יכולה להשתלב, לא יכולה לעשות אינטגרציה.

הדגם שלה – אני צריכה לעשות את זה לבד. בואו נבדוק את הדגם שצריך לעשות הכל לבד. אני מרגישה מאוד בודד בפנים, מקום מאוד מבודד,. זה עושה אותך עצובה? כן. את יכולה לחוש גם את הגוף כשאת אומרת עצובה? מרגישה כיווץ בחזה, מרגישה קטנה. אתם מבינים?

כשאני מנסה לחקור להבין איך היא מרגישה, היא מתכווצת למשהו קטן, כאילו מצב של ילד קטן. – אני תוהה מה יקרה,. היא אמרה שהיא מרגישה מאוד מבודדת וקטנה. אני ניסיתי להתאים את עצמי, רציתי להושיט יד, לראות מה קורה. אם היא תרגיש מגע או קשר או שתרגיש טראומה? הניסיון הזה זה מיועד להזמין את החלקים שלא יכולים להתמודד עם קשר. תראו מה קורה כשאני מושיטה יד לאט-לאט. מה קורה.

אני עושה את זה בצורה דוממת, כמעט אין תנועה. הייתי מאוד שקטה, את לא יכולה לראות אותי, מה זה ה"אתה" פה כי זה לא "אני". זה אבא שלה, המחשבה הראשונה שזה אבא שלה, היא התחילה לרעוד. יש פה כל כך הרבה אפשרויות, זה מפגש שהיא רעדה. לא בחרתי רצף סנסורי מוטורי, והסיבה שלא עשיתי זאת זה שוב כי קיוויתי שהיא תוכל להישאר בקשר, לא עבדתי רק עם הגוף, אלא גם עם הקשר.

אמרתי: זה מישהו אחר מושיט יד, זה מישהו אחר, זה לא הבנאדם, הוא מייצג משהו אחר בשבילה. רוצים לשמור את כל הרבדים של המוח זמינים. אני שואלת: את אתי? הרעד התחזק. את עכשיו כאילו בשני מקומות. את במקום דואלי, כי יש שני חלקים – החלק שהוא יכול להתקשר אתי, חלק של חיי יומיום, והחלק של הטראומה. תנסו לשמור את שני החלקים האלה בראש.

מה פספסתי? תנועה עם הידיים. אם הייתי עוקבת אחרי התנועה הזאת, אולי הייתי מגיעה כן. לדחיפה, מי יודע.

זה היה מלא סכנה וזה מה שקרה בעבר, נכון? שאלתי אותה.

מהתמוטטות להגנה. זה חלק מסוכן לתרפיסט. כי אם אנחנו לא ניגשים מעבר לחלון הסבילות במידה מסוימת, לא נוכל לעשות אינטגרציה של העבר. צריך לעשות איזשהו חוסר ויסות, ללכת מעבר לחלון הסבילות. אבל אם נלך גבוה מדי או נמוך מדי, כשיש עוררות יתר או חסר, זה גם לא טוב. צריך להישאר בתחום מסוים.  בשני הקצוות עושים יותר מדי, גם למעלה גם למטה יש דיסוציאציה, צריך למצוא את הסף של שני הקצוות, הקצה של החלון ובתוך המערכת מחוללת קשר. זה טריקי, אנחנו עובדים באזור עוררות גבוה. שאלה חשובה ממש?

אני עושה.

השאלה היתה אם פט שולטת בתהליך הזה? פט אומרת: אצל רוב המטופלים כן. היו מעט מאוד שלא הצלחתי לשלוט. את אלה לא הקלטתי... אני מנסה לשלוט על הדיסוציאציה. בהחלט. ולא תמיד זה אפשרי. אני לא בטוחה מה שאלת, האם אני מנסה לשלוט או מצליחה לשלוט?

שאלה: פציינטים עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית חמורה, את שומרת אותם במודעות דואלית?

פט: לא תמיד זה אפשרי. המטרה היא זאת, כמובן.

או, אין הרבה זמן... צריכים לעשות הפסקה ואז נראה את הווידיאו אחרי ההפסקה.

(הפסקה)

שלום לכולם. אני מנסה להתחיל..

אוקיי, כולם. בואו נתחיל! אני רוצה לספר לכם סיפור, כי אנשים שאלו איך את עושה החלטות אם מישהו הוא דיסוציאטיבי או שהוא בפוסט טראומה. עבדתי עם כל כך הרבה אנשים, הרבה אנשים שחוו דיסוציאציה בטראומה, עבדתי עם מישהי שהבת שלו לא יכלה להישאר בחדר, הפסיקה לשמוע אותי נכון, הזמנתי אותה לעמוד, ואז זה הצית את המערכת המחוללת קשר, ועדיף לא להשאיר אותה במצב של דיסוציאציה זמן כל כך ארוך, עדיף להוציא את המטופלים מוקדם יותר מהמצב הזה. יש אומרים שעדיף שעדיף להוציא אותם כמה שיותר מוקדם מהמצב של דיסוציאציה, ויש אומרים: עדיף שתשאירי אותם במצב הזה יותר זמן. אנחנו מנסים, טועים, רואים מה עוזר. לא ממש יודעים. אנחנו עושים את השיפוט הכי טוב שאנחנו יכולים.

שמעתי שאתם באמת מאולפים, בהשוואה לישראלים רגילים... אז תשמעו. היא רעדה, כי היא דמיינה את היד של אבא שלה, היה בה חלק אחד שהיה בחדר, וחלק אחר שהיה בטראומה עם אבא שלה.

אני רוצה לנסות לעורר או להזמין חלק שיכול להגן על עצמה. טיפול בעצם זה סדרה שלמה של התערבויות שלא מביאים את התוצאה המקווה. אני לא הייתי קוראת לזה שגיאות או טעויות, כי כך לומדים.

פה אני מנסה לעורר ולגרות תנועה מהגוף, לשאול את הגוף איזה תנועה הוא רוצה לעשות כתגובה להושטת היד, דחיפה או משהו אחר. היא אמרה: מה שעולה לי ראשון בראש זה התמוטטות, וזה לא משנה.

מה שנאמר שעכשיו היא בתת-עוררות, לא אכפת לה, לא רוצה לעשות כלום. זה לא ישנה כלום.  אני יכולה להגיד לך משפט, ונראה מה יקרה לך בגוף. היא דיברה על התמוטטות. אני רציתי להגיד לה משפט, ולראות מה זה יעשה לגוף.

מה אתם חושבים שכדאי להגיד לה?

תשובות: תסתכלי עליי. אני איתך.

פט: אני איתך – לא יודעת אם זה יביא לתגובה של לחימה.

תשובה: אולי "מה את צריכה?".

פט: בדרך כלל אומרים לנערה שעברה התעללות "את זכאית להגיד לא". לא היה לה אמא שאמרה לה: תגידי לו לא. יש לך זכות להגיד לא. זה מה שלא היה לה. אני רציתי לומר לה את המשפט הזה, התקווה שלה שזה יזמין את הדחף בגוף להגיד לא.

קריאה: אבל היא תפסה אותך כאבא ולא כאמא.

פט: היא לא באמת תפסה אותי כאבא, רק בחלק שלה היא תפסה אותי כך.

בואו נראה מה קורה.

אני אומרת: תסתכלי עליי. עכשיו אתם רואים עוקבים אחרי ההתערבות, היא יישרה את הגוף, התארכות בעמוד שדרה, הרימה את הראש, אמרתי לה: תרגישי את הגוף. אני יכולה לדמיין – היא אמרה – בעיטה, כמו חומר נפץ. תחשבו איך חיה מגיבה במצב כזה, כשהוא לכוד בפינה. הוא כאילו מתפוצץ, אפילו אם זו חיה קטנה מול גדולה. זה דחף כל כך ראשוני, היא מרגישה את הפיצוץ הזה. פט אומרת: תרגישי את הרגליים ושאר הגוף, מה קורה בגוף? – יש לי כוח בגב.

אם אני צריכה להגן על חיי, אני אעשה את זה. כמו חיה. אני יכולה לנשום יותר טוב, בלי קוצר נשימה.

להפעיל את עמוד השדרה, עמוד השדרה מוכן לפעולה, להגנה.

זה חלקים שונים בגוף – בהתחלה רעדה, לא היה אכפת לה כלום, עכשיו יש לה תגובה שמוכנה להילחם. זה מערכת מחוללת קשר שעושה אינטגרציה בין החלקים האלה. כשלוקחים את היכולות החדשות חזרה לחלק שאומר "לא משנה לי, לא יעזור כלום". כשהיא תוכל לקחת את היכולת הזאת, רוצים שכל החלשים יחושו אחד את השני וישתלבו.

פט שואלת: אם יש חלק שניסה להתעלם לפני כמה דקות,  את יכולה לקחת את היכולת הזאת להגן על עצמך חזרה לחלק שלך שחשבה שהיד שלי זה יד של אבא. היא התחילה לחבק את הרגליים שלה, אבל לא באותה דרך. מבינים?

כשביקשתי אותה להביא את החלק של להילחם ביחד עם החלק של התמוטטות. היא התחילה להזיז את היד למעלה, והיא אמרה – אני מרגישה שאני יכולה לצמוח כמו פרח, והחוויה החדשה הזאת שמשלבת את החלקים הדיסוציאטיביים מאתגר את היכולת שלך להכיר את עצמך. את המערכות שלך.

היא אומרת אני רוצה להרגיש בטוחה, ורצויה. שמברכים את בואה. אנחנו יודעים שהיתה לה טראומה מוקדמת, לפי תנועת הראש, היא רוצה להרגיש רצויה, זה תנוחה כמו בלידה שמברכים את בואה.

מישהו בכנס אמר עצב, אבל, זה הגשר בין העבר להווה והעתיד. תראו איזה שינוי, הדמעות האלה זה לא רק עצב, זה גם שחרור, הקלה. זה מה שהשתנה בה, שהיא חושבת שיכולים לקדם אותה בברכה, שהיא תהיה רצויה.

אני עיבדתי את המילים שלה, חזרתי עליהן, גם את המילה "להיות רצויה, שיקדמו אותי בברכה".

עצב כזה הוא מרגיש טוב, אֶבל כזה הוא טוב. מכמה סיבות, היו לה תגובות שונות. זה גם בגלל שזו טראומה כל כך מוקדמת. התנועות יכולות להיות התמסרות, דחיפה, הושטה, בואו נראה מה קורה.

היא עכשיו יש לה פרשנות ידידותית. הפציינטית מושיטה יד, זה מרגיש משאב של כוח.

יש פה אינטגרציה שכוללת אינטגרציה סומטית ופרקטיקה של פעולות חדשות.

אפשר להושיט יד, אבל אם לא מרגישים אם זה נוח אז לא. אבל במצב של טראומה כל כך מוקדמת, מגע זה עוזר, אבל לא הכרחי. אפשר לגעת גם דרך אנרגיה, לא ממש מגע פיזי. אתם רואים שחלקים שונים של העצמי שלה לוקחים סיכון להושיט יד. פט מעודדת אותה כמה זה נהדר, נשיפה עמוקה. – בכל צעד אני בודקת שזה בסדר, ששום דבר לא קרה. היא עדיין קשורה לחלקים הדיסוציאטיביים שלה, יש בה עוד כל כך הרבה פחד, בכל צעד של הושטת היד היא בודקת אם קורה משהו. בגלל ההיסטוריה של ההתעללות היא בודקת כל הזמן שלא יקרה כלום. זה נורא, זה מפחיד.

פט אומרת לה: רק תרגישי את זה עכשיו. היא מרגישה יותר ביטחון, יותר אמון. אני מוכנה לקחת את הסיכון (של הושטת יד).. קצת רעד, זה הניסיון שלי.  רק תישארי עם הגוף, אומרת פט, זו החוויה שלך. אפילו שעיניים שלי סגורות, אני מרגישה נוכחת. מרגישה את האני שלא הייתי.

המגע ביד שלה בשלי הרגיש מאוד תינוקי.

היא חוקרת את היד דרך המגע, כמו תינוק, אתם יודעים שילדים חוקרים את הגוף, נתתי לה להרגיש את המגע, את ההתקשרות. אני מרגישה יותר רכה ובטוחה, כך אמרה. זה היה חשוב, היא יכלה לשחרר את עצמה להתקשר, לפני כן לא יכלה להתקשר. בסוף היא אמרה, ניסתה לעשות משמעות חדשה, לעשות אינטגרציה של החוויה שלה. היא מרגישה אחדות, סולידריות, ומחזיקה ידיים שלה ביחד. מרגישה זהות של העצמי.

זה ההתמסרות, היא מרגישה רכות, פציינטים בטראומה הם כמעט מתמוטטים, עכשיו היא יכולה לראות את הגוף שלה, אבל זה לא התמוטטות. היא עשתה את ההגנה וההתקשרות. אני מקווה שראיתם את הקשר בין מערכת ההגנה והמערכת של  חיי יום יום.

שאלה: מתי את מציעה לעצום עיניים או לפקוח עיניים?

פט: לפעמים אני מציעה. אבל בדרך כלל עצימת העיניים היא ספונטנית, כשאני אומרת תרגיש את הגוף, איזה מראות באים, איזה תחושות, אנשים מרגישים שהם צריכים לעצום עיניים, כך קל יותר להרגיש את הגוף. פה ביקשתי לעצום את עיניים, אבל לא מבקשת את זה מהמטופלים שלי.

קריאה: אני קשובה יותר כשהעיניים סגורות.

פט: זו שאלה או אמירה?

קריאה: זה נושא לדיון?

דיברת על תשומת לב דואלית. כשהעיניים סגורות הם יכולים לאבד את היכולת להרגיש נוכחים.

פט: נכון, ואז אני אומרת פקח עיניים, תהיה אתי. אני מרגישה את זה, אני יכולה לטעות, אבל אני מרגישה את זה. לפעמים לקוחות הם לא מחוברים למטפל..

דוברת: אני מרגישה שכל הזמן את עובדת עם הגוף, עם מצבים מאוד מוקדמים, ומנטליזציה, וגם הלקוחות שלך עושים מנטליזציה, בשבילי זה לגשר כל הזמן בין החלקים הלא מילוליים המוקדמים מאוד ובין החלקים שצריכים כל הזמן להתקשר למשהו, אני ראיתי שאת עושה את זה וגם הסברים. ועכשיו ראיתי שאת עושה את שני הדברים, וזה משתלב. את אמרת שזה שני מצבים שלה, ואני חושבת שזה שני מצבים של להיות.

פט: זה באמת חוויה של טראומה מאוד מוקדמת, חלקים ממש מוקדמים, אבל הרגשתי שהיא היתה גם אתי. אנחנו רוצים ששני חלקים או יותר יוכלו להיות נוכחים באותו זמן ואז יוכלו להשתלב.

עוד שאלות?

אין לי הרבה זמן, אתם יודעים...  אבדוק אם יש עוד וידיאו שכדאי לראות. אני רוצה להדגיש את הרעיון של ביטחון וסיכון. זה משחק של איזון, נדנדה, בין השניים. בשנות ה-70 המוקדמות רצינו לייצר ביטחון, זה היה המחשבה שכדי לרפא צריך לבנות מקום בטוח. אמרו לי להסתכל על הפציינט, להכיל אותו יותר אם יש בעיה. אבל יותר מדי בטוח זה גם לא מקדם, וגם יותר מדי סכנה זה גם לא טוב (במיוחד אצל ילדים). צריך לעשות איזון. תרפיה זה עוד פעם איזון בין סכנה וביטחון ואתגר, יש לנו דרַייב לחקור, לקחת סיכונים, יש לנו גם הנערה לדחוף, להתמסר, יש לנו את שניהם.

אני אוהבת את זה. הוא אומר הדחף הראשון שלי הוא למצוא מישהו לאהוב, מישהו שייתן השראה, מישהו הרואי, מישהו שיוכר כמתנה או כמשא של התנאי האנושי, כאב והחסד שאפשר למצוא בכל אחד שאתה פוגש. נכון זה יפה?  אי אפשר לשאת את זה, אי אפשר לתחזק את זה, בכל רגע בחיים להיות אוהב, אי אפשר למנוע התנגשויות עם הסובייקטיביות בלי להחניק את הדיסוציאציה שמופיעה גם אתל מטפל וגם אצל מטופל.  גם אצל המטפלים יש חלקים דיסוציאטיביים בתגובה לדיסוציאציה של המטפל. אתה חייב לקבל את החלקים האלה אצל המטופל. צריך לעשות קישור עדין, אמון וביטחון הוא תנאי להתחיל טיפול, אבל אי אפשר להמשיך להחזיק את זה כל הזמן. יש כאלה שאומרים – אם לא תעזבי אותי, אמצא מישהו שכן ינטוש אותי... הלקוחות מחפשים עדות שראיית עולם שלהם היא נכונה, לכן הם מחפשים מישהו שינטוש אותם. כי זו ראיית עולם שלי. לכן אני אומרת – בכל מערכת יחסים יש חלק של המטופל וגם של המטפל, והאינטראקציה ביניהם, השיחה המרומזת, כל פרטנר הוא לוקח חלק במערכת היחסים. בכל מערכת יחסים זה כך, הקשר בין המוח ימין של המטפל ומוח ימין של המטופל, שדומה לקשר בין אמא ותינוק, קשר ספונטני, תקשיבו לברומברג, יש לנו בדיוק אותה יציבה של הגוף, אותה תנוחה, כשאת בתיאום עם מישהו יש נטייה לשקף אותו גם בתנוחות, גם ביציבה. איבוד הבין-סובייקטיביות הוא ברור פה בשפת הגוף – כל הזמן יש דו שיח בין גוף לגוף, אי אפשר להיות מודעים לא כל הזמן. זה מין ריקוד כזה.

גם המטופל וגם המטפל גם זכאים וגם מוכרחים לעשות את הביצועים האלה, שמונעים על ידי מצבי עצמי דיסוציאטיביים. זכאים דרך המפגש האינטימי, ונכפה עליהם כי ההתנגשויות הן בלתי נמנעות. כשיש התנגשות, אתם חושבים שזה טעות? אם אתם חושבים כך, יש לכם המון מה ללמוד. זה לא טעות כשיש התנגשות בין מטפל למטופל, זה לא בגלל חולשה של המטפל. זה בלתי נמנע. אראה לכם אחד מההתנגשויות שלי.

בואו נסתכל על זה כמסע מקביל – מסע אחד הוא פרללי, הוא נתמך על ידי כל מה שאנחנו לומדים, מסע השני הוא גוף לגוף, הוא לא מודע, וזה מסע של המטפל ומטופל, של שניהם, זה לא מסודר. באותו זמן יש שני מסעות. רואים את האגם ואת העץ, זה תמונה שאני רואה בהתחלה. האם מישהו רואה עוד משהו? אתם רואים תינוק.מישהו יכול לראות תינוק? רואים אותו בצורה הזאת שבין הענפים. גם בתרפיה יש כל הזמן משהו חבוי, כמו בתמונה הזאת.

ברומברג אומר במקום לדבר על הטראומה, לשחזר אותה, היתה לי מטופלת שהיא הרגישה כזה בידוד, והיא עובדת בעצמה כמרפאת, יש לה חרדה חברתית. בזמן הטיפול היה לה סרטן והיא עברה כימו, דיברנו על אמא שלה, שהיתה מחביאה בקבוקי אלכוהול מתחת למיטה. והיה לה מתח, מתח בשריר בצורה מרומזת זה פעולה שרוצה לקרות, חושבים פה שהיא ישנה, זה המעבר משיחה רגילה לבין מיינדפולנס, מה קורה בפנים, שאלתי אותה מה קורה בתוכה. היא אמרה שהיא מתוחה. עכשיו ניסינו להיכנס לתוך הביצוע שלה. תרפיסטים נוטים להזמין ולטפל בחלק של הלקוח שנוח לנו לעבוד איתו. אני רוצה לתרגם את שפת הגוף, מה המתח שלה אומר, האם זו פעולה שרוצה לקרות, או אומרת במרומז שאין דיאלוג מילולי. היא אומרת: אני תוהה מה המתח הזה אומר, האם זה אומר לכי מפה? האם זה אומר לכי מפה. לא ברור לי אם זה לגרש את הרגש או – איזה חלק שלה לא הזמנתי ? אתם צריכים לגלות..

מה שאני מראה – זה יכול לקרות לפעמים שמישהו מסתכל על הפנים שלך ולא רואה אותם. איזה חלק שלה לא הזמנתי, כי לא הייתי מודעת לו, היא רצתה שאני אלך החוצה. לא הבחנתי בזה בכלל. אמרתי לה – אָה, רצית שאמא שלך תעוף מפה, אבל לא קלטתי שהלקוחה רצתה שאני אלך מפה.

הייתי עסוקה בנרטיב ולא בקשר בינינו. המסע המרומז והמפורש – במסע המפורש יש חקירה מודעת שמפתחים את היכולת לראות... במסע המרומז יש חקירה לא מודעת שמחפשת את העולם הפנימי. ברומברג אומר שהביצועים לא צריכים להיות דרמטיים, אבל לפעמים יש קנוניה כמו שרואים עלינו (הסכם מרומז שמשרת את ההימנעות מחלקי "לא אני" שלשתינו לא נוח איתם).

הבנתם? לא כל כך? במסע המפורש, היא פתאום קפאה כשחשבה על אמא שלה, אמרתי לה אם הכוונה שלך לזוז, איך? היא הושיטה ידיים. אמרתי: תסתכלי על התמונה הזאת, תחשבי מה את רואה פה, היא אמרה: אני מתעייפת כשאני מסתכלת על זה. זה לא היה מה שקיוויתי לשמוע.

רציתי לעשות משהו עם ברומברג בניו יורק, הוא אמר שאין לו זמן. אמרתי לו אני אשב פה ובחללים הריקים שיש לך בעבודה, בין לבין אראה לך את סרטי הווידיאו שלי. הוא אמר בסדר. הוא הסתכל ואמר: אני צריך לראות מאבק, זה לא סרטים. הוא חיפש דוגמא של המאבק הפנימי של פט, לא של המטופלים. ואז אמרתי: אני לא עושה את זה... זה הדרך שלו. אבל אני שמחה שעשיתי את זה, ועכשיו אני מראה הקלטות כל הזמן.

לא זיהיתי שהקליינטית צריכה מרחק ממני, ולא שמתי לב לצורך הזה. אני התגובה שלי היתה להמשיך לשאול, להשיג את האפקט שאני רוצה, במקום לזהות את החלק הזה שרוצה מרחק אני מגיבה בלשאול שוב ושוב, משתדלת יותר, שאלות חודרניות. היא אמרה: אמא שלי נולדה בתחילת המאה ה-20, העולם לא היה פתוח כמו שזה לנשים היום,  היא אמרה לי: את היית יכולה לקבל 1 פלוס, ואז התחלתי לנסות יותר ויותר.

שאלה:מה היו התחושות שלך בסשן?

פט: תשמור את השאלה, כי אראה את זה עוד כמה דקות. יש שיחה מרומזת שמתרחשת, יש לי וידיאו על זה ואז תבינו.

זה כאילו שאיזה כוח חיצוני מחזיק אותי למטה, כך אמרה. אני רועדת, ומרגישה משותקת. אני חשה את הרצון לעזוב בזמן שאני רועדת ומנסה להזיז את הידיים שלי. מרגישה אי יכולת לזוז ועצב. פט אומרת לה: את מרגישה כאב, כאב רגשי.

ברומברג אומר שלחוות את הכאב ולגרום לכאב מתערבבים, והכישלון לעשות משהו לגבי הכאב של הפציינט מוביל אותו להיות האדם שהפציינט חווה אותו להיות, חושב שהוא. באופן מרומז אני חושבת שהיא תופסת אותי כפולשנית, אני שואלת אותה, מתחקרת אותה, וכו'.

שאלה: הבכי שלה הוא שחרור, רגיעה?

פט: לא, הבכי שלה הוא תסכול. היא בכתה, ואז התמוטטה. איבדה את הזקיפות שלה. אתם מכירים את הסרט שמראים תינוקות שאמהות שלהם לא מגיבות אליהם, ואז התינוקת מתמוטטת. זה אחרי הבכי, היא אומרת יש לי תחושה שאני לא יכולה להזיז את הידיים שלי. ומה עשיתי? התקרבתי עוד יותר, כי הייתי בטוחה שזו החוויה שלה, שזה מה שהיא צריכה. אבל זו היתה טעות. אמרתי לה: תפתחי עיניים, תראי אותי, שאני אתך. היו לנו יחסים טובים, זה מה שהיה בראש שלי. תראו את שפת הגוף שלי. אני שואלת מה קרה? כשראיתי את זה, זה הזמן שראיתי את עצמי כמישהי שאבא שלה נהרג כשהייתי בן 3, אמא שלי נשארה אתי ועם אחי, כל הזמן ניסיתי להראות לה כמה אני נחמדה וכמה שווה להתייחס אליי. אלה שתי אמהות מנוגדות, המטופלת הזאת ההיפך, היא לא הגיבה לי, ואני הייתי יותר פולשנית, יותר שאלתי, יותר השתדלתי. מה שהתגלה בשיתוף, יכול לכלול זיכרונות חיים מהעבר שלנו, מהילדות, מהיחסים או אירועים נשכחים, שפתאום צצים. אמרתי לה לפתוח עיניים, ושום דבר לא השתנה במבט שלה.

אין לי חוויה שאני שומרת אותך בחוץ, אבל אני גם לא מתקשרת איתך. שום דבר לא השתנה. אבל הסוף הוא עוד יותר גרוע, כי אני לא קולטת אותה. ממשיכה באותה דרך. אני מרגישה ריקה, היא לא יכלה לענות לשאלות שלי, וכשחושבים על תרפיה, חושבים שזה בטוח אבל לא יותר מדי בטוח. גם אנחנו, המטפל והמטופל, לא מספיק בטוחים, כי התרחשות קורית גם לאור דברים שקרו בעבר, אני לא יכולתי לגשת לאמא שלי, והקליינטים לא הצליחה לעודד את אמא שלה לסגת במקום להיות פולשנית. ואני, לא הצלחתי להביא את אמא שלי להתקרב ולהגיב, והיא נשארה מרוחקת. החלק שלי שרצה להתקשר זה החלק שלי שרצה קשר עם אמא שלי, כל אחת מאיתנו – אני והמטופלת - הפכה להיות האמא של השנייה.

היינו לכודים בפקעת של דיסוציאציה משותפת, והאנליסט מוכח לאט-לאט לנטוש את הביטחון שלו של שמה שהוא עושה הוא תקף. טיפול כזה נדון לכישלון, כי הוא מתסכל. פה פירשתי את מה שהיא אמרה בצורה לא נכונה, היא מנסה לתת לי פירוש והלסת שלה בולטת החוצה בכעס. פה בקריקטורה – כתוב: למה אני מדברת בקול? כי אני טועה! רואים שההשפעה של סיפורי העבר שלנו נכנסו לטיפול, ככל שאני המשכתי יותר ויותר לחקור, חוסר התנועה שלה מהעבר יצא. צריך להבחין מה קורה פה, כדי להגיע לריפוי. אני הייתי צריכה להתעורר, כי הבחנתי שמה שקורה בכאן ועכשיו בחדר הטיפולי זה תוצאה של הרקע שלי כמטפלת וגם הרקע של הלקוחה שלי. וזה לא מייצג רק את ההיסטוריה שלה. ואז אני סגרתי עיניים והיא הסתכלה. אז היא פתאום הסתכלה. היה לה כזו הקלה כשאני עצמתי עיניים. זה כל כך מעניין, יש אלמנט פה שהיסטוריה של שתינו נכתבה מחדש. הגעתי לחלקים בי שגיליתי רק דרך הקשר שלה אתי, והיא הבינה סופסוף מה היא רוצה דרך האינטראקציה בינינו. הנה סגרתי את העיניים,. אלן שור מדבר על תהליך ראשוני ומרומז, אני לא חשבתי היא צריכה מרחב, אני צריכה לסגור עיניים, אבל זו תחושה כזאת, שאני החלטתי לסגת אחורה, ואז נסוגותי אחורה, ואז יש יותר הקלה בגוף של הלקוחה שלי והיא אפילו מחייכת. היא יכולה להזיז את פרק היד, זה מסתדר לי בראש כי התחושה של אמא שלי שהיא פולשנית לחלוטין. כשניסיתי להתקרב, זה דווקא לא עזר לה.

מגיעים לפעולה של הכרה. הם יכולים ללכת בשתי דרכים – למשל לסגור עיניים ולהגדיל מרחק, יש מטופלים שצריכים מרחק. ויש גם חלק שלי שהיה שם. יש מציאות חדשה לשתינו, שבנינו ביחד במשותף.

זה סוד קטן שכשאתה נושא ונותן ומכיר בצרכים המרומזים של האחר, זה מביא תועלת. כל עוד פט נסוגה אחורה, המטופלת מתחילה לזוז, לחייך, לצחוק.

היא התחילה לדאוג לי ואמרה: אין משהו מאחורייך, כי נסוגותי אחורה בלי להסתכל. אינטר-סובייקטיביות לא קיימת, צריך להרוויח את זה, לזכות בזה.

המשכתי לסגור עיניים, ולכן היא הרגיעה אותי שאין שום דבר מאחוריי. שאני יכולה להיות רגועה. ברומברג אומר שנעים מתחושה שהשני הוא מישהו שצריך לשלוט עליו להכרה שזה מישהו שאפשר לשחק איתו, להיות איתו באינטראקציה. זה משחק של משא ומתן שקרה בינינו. התחלנו לצחוק ולשחק ביחד, מתוך תחושת הקלה. תראו את התנועות האלה של האצבעות הקטנות, זה סוג של הושטת יד.

עכשיו היא יכולה לשלוט על הקירבה.

תסתכלו על שתי אצבעות הקטנות ביד שלה, מה זה אומר? עכשיו היא לא קפואה, פעולה חדשה מתחילה להתגלות, תקווה חדשה לשביעות רצון גדולה יותר. הנה היא מושיטה ידיים. מה קרה כשאני עצמתי עיניים כמו שעשיתי? היא המשיכה, עכשיו את מרגישה מדי רחוקה. היא פתחה ידיים ליחסים, תסתכלו כמה אני רחוקה עכשיו. היא כבר רצתה להקטין מרחק. היא עשתה תנועה שמסמנת לי להתקרב, שאני רחוקה מדי. שאתקרב.

תדעו שזה לא היה טעות שלי, כשנתקעים עם המטופל ככה, זה לא טעות, זה הזדמנות, מזה יכול לבוא ריפוי מופלא, קסום. היא היתה צריכה את המרחק, ואז היה צריך לעבוד על זה, השינוי הזה בסוף הוא היה כל כך משמעותי וגדול בגלל הביצוע בהתחלה ובהמשך.

קריאה: האם זה חשוב לשוחח על מה שקרה בינינו, בין מטפל למטופל?

פט: אני חושבת שכן.

דוברת: כשסגרת עיניים, באיזשהו אופן הפכת לילדה קטנה, ואז היא יכלה להיות סוג אחר של אמא.

פט: אולי, רעיון.

דוברת: אולי בצורה לא מודעת תפסת משהו ממנה, בגלל האימג' של הילדה הקטנה והאמא שבאה. כשהיא היתה עם עיניים סגורות, היא חוותה אותך כאמא הפולשנית. וכשאת סגרת עיניים, היא חוותה אותך כילדה קטנה.

פט: כן, כשאני סגרתי עיניים אני הפכתי להיות הילדה הקטנה, והיא הפכה לאמא.

אי אפשר לדעת, אבל אולי את צודקת.

שאלה: מה אם הביצועים האלה ממשיכים?

פטי: סכנה היא שאנחנו מנסים לפרש יותר מדי מהר. צריך לעבוד פה עם הבלתי ידוע, אני הרגשתי שמשהו קורה בינינו, ולא ידעתי מה. זה היה צריך לקרות המשא ומתן הזה ביחסים שלנו, אני חושבת שמאבדים את האפשרויות אם מנסים להגדיר ולפרש יותר מדי מהר, צריך לעבוד ביחד.

שאלה: יש לי תחושה שזה היה קרוב מדי בשבילך –

פט: בגלל שישבתי יותר מדי קרוב אליה, היה לי אולי קשה לעקוב מספיק טוב. הנטייה שלי היא להיות קרובה לאנשים, יותר מדי, כי אני ממש לא רואה טוב. אם אני מתרחקת, אני לא יכולה לעקוב אחרי הפנים.

אולי באמת אליה התקרבתי יותר מדי מכרגיל, כי ראו את ההירתעות שלה אחורה.

אתם מאזינים נהדרים! נתראה מחר.

מחיאות כפיים.

ג'ודיתה: תודה לפט. תודה לכם, אנחנו מסכמים את החלק הזה של היום. כמה הודעות לסיכום. עכשיו יש אסיפה של טד"י, מי שרוצה להישאר לשמוע, מוזמן. אלה שחברים בטד"י, נשמח אם תישארו, צריכים אתכם, זו מחויבות. הערב ניפגש ל"חמשת המקצבים" עם אירית זיו-רון.

מחר ב-8:30 אנחנו פה אחרי פינוי חדרים.

יום שישי – 3 בינואר 2014

ליאורה: בוקר טוב, אנחנו – כולנו שמחים להיפגש שוב הבוקר. יש לנו חצי יום די עמוס.

ג'ודיתה, בואי תציגי לנו את המרצה החדשה.

ג'ודיתה: אני עולה פה בתפקיד של יו"ר הכנס גם יוזמת פרויקט טובו (TOWO). רוצה להציג את בוני גולדשטיין, ד"ר גולדשטיין מצטרפת אלינו היום, היא תלמידה של פט והיא אישה חוקרת וקלינאית מוערכת בעצמה. הם עובדות הרבה זמן יחד, שנים רבות, ד"ר גולדשטיין יועצת ילד ונוער, פסיכותרפיסטית מומחית לטיפול משפחתי וקבוצתי, ילדים, מחברת ספר בנושא הפרעות קשב וריכוז, תרצה על טיפול בטראומה על בעיות שמתפתחות שנפגעות בגיל הטיפש עשרה. נוער. בוני מנחה ומורה במכון לפסיכותרפיה סנסורית מוטורית. אני שמחה להזמין את בוני ואת פט. בבקשה.

פט: בוקר טוב. אני מאוד נרגשת להציג את בוני שאני עובדת איתה שנים רבות, בקנטקי. זו בוני, פסיכולוגית ואנחנו עובדים בפסיכותרפיה עם ילדים, שהיום נדבר על זה. יש התפתחות של 5 השנים האחרונות, התפתחות נפלאה, אולי ראיתם אותה בירושלים.

פט: פסיכותרפיה בשיחות אצל ילדים היא מוגבלת, כי ילדים לא יכולים להחזיק בראש מודלים רבים של עבודה. אצל ילדים יש כל כך הרבה אשמה, שהם עשו את הדבר שגרם לטראומה. הם מרגישים שיקרה להם משהו אם הם ידברו. וגם, במצבים של טראומה, הזיכרונות הרבה פעמים מנותקים. כשמסתכלים על מרכזי השפה של הילדים במוח, מה קורה אצל מרכזי השפה במוח, יש מרכזים שנסגרים בגלל הטראומה, הם לא מסוגלים לקודד במילים מה שקורה.

כמה מכם עובדים עם ילדים? נהדר. אתם יודעים על מה אני מדברת. אתם יודעים שיש מרכז במוח שמעורב בזיכרון מילולי, והוא נסגר בזמן האיוּם; הקורטקס הקדם-מצחי, שאחראי לחשיבה בהירה, מעובד בזמן אירועים טראומתיים, וזה מפריע להתפתחות אצל ילדים. אנחנו מכירים את העבודה של אלן שור, שמראה איך בשנתיים הראשונות לחיי הילד יש עיכובים ופגיעה בהתפתחות ההמיספרה הימנית בגלל אירועים טראומתיים שמתרחשים, בהתפתחות צד ימין של המוח, וכן עיכוב בחלק המילולי שנמצא בצד שמאל של המוח.

פט: זה לא אותו דבר כמו אצל מבוגרים שראינו אתמול, כי המוח  מתפתח בשניים הראשונות, וכל המערכת העצבית נפגעת. השנתיים הראשונות הן חשובות, אנחנו מדברים על אותן מערכות שיש אצל מבוגרים, ועובדים עם ילדים באמצעות המוח, עם החוויה הקדַם-מילולית.

אם מכירים את פרי, הוא פסיכיאטר של ילדים. הוא מדבר על כך שכאשר המוח מתפתח הוא מגיב לסביבה, כמו שהגוף מגיב לסביבה. מערכות עצבים שונות מאורגנות על ידי היכולת של הילד להתאים את עצמו לסביבה ולתרבות שבה הוא נמצא. אנחנו מתפתחים בתרבות, במשפחה מסוימת,  והמוח משתנה גם לפי הסביבה, אפילו בגיל 70 כמוני, המוח עדיין יכול להשתנות. אנחנו מתאימים את עצמנו לסביבה, ואצל ילדים המוח המתפתח הוא פלסטי, גמיש, ואפשר להשפיע על הילדים.

במוח הימני, בחלק הסב-קורטיקלי, מתרחש התהליך המרומז – הוא מספק לילד את הידע הלא מודע, באמצעות מסרים לא מילוליים, של איך להתנהג, איך להיות ביחסים עם ילדים אחרים, מה להגיד ומה לא להגיד - כל מה שקורה אצלו כתגובה לסביבה והמוסדות שיש יחסי גומלין ביניהם לבין הילד.

פט: החלקים הנמוכים במוח מתפתחים לפני החלקים הגבוהים;  תפקוד אופטימלי של המבנים הגבוהים תלוי בהתפתחות והתפקוד התקין של המבנים הנמוכים. פרי דיבר על כך שרעיון מתחיל בחלקים הנמוכים במוח, ואז הוא עולה לחלקים גבוהים במוח, עד שהילד יכול לעשות תהליכים מילוליים. זה עובד רק ברצף מלמטה למעלה, יש תהליך מקביל של בוטום-אפ וטופ-דאון.

בוני: פה זה שרטוט נהדר של המוח, המוח החושב. ואז עוברים לתהליכים הרגשיים במוח המרגיש, עיבוד הרגשות, ומשם לרמה הסנסומוטורית, המוח המבצע, ששם מדובר על תהליכים בגוף, על הרמה הסנסורית - איזה פעולות מתרחשות בגוף, תוצאות סנסוריות ופיזיולוגיות, תגובות הגנתיות ופעולות מוטוריות. "המוח המבצע" עובד עם מסרים שהוא מקבל מהחלקים האחרים של המוח.

פט: כשחושבים על זה, יש שני כיוונים של עיבוד מידע. הכיוון טופ-דאון עובד עם פרשנות, עם תובנה, זה יכול לשנות את המוח הרגשי, יכול לשנות את תגובות הגוף. יש מחקרים רבים על כך, אנחנו מוצאים שזה יעיל לבדוק לא רק מלמטה למעלה אלא גם מלמעלה למטה, איך הדברים במוח משפיעים על הגוף. כשהגוף חש פחד הוא קפוא; אפשר לעבוד עם פרשנות ותובנות, אבל משהו קורה שהגוף משתנה כשאין יותר פחד. סיגל מדבר על אינטגרציה בין המוח השמאלי והמוח הימני, בין המוח השמאלי שמייצג את החלקים המודעים, הקוגניטיביים, המילוליים, לבין המוח הימני שמייצג את התהליכים הלא מודעים, הרגשיים, הגופניים. זה לא תמיד עובד יחד, הקורטקס יכול לפרש משהו מסוים, והגוף יכול לפרש משהו אחר. מה שחשוב זה אינטגרציה, יישור של הדברים אחד עם השני.

בוני: דיברנו על טופ-דאון או בוטום-אפ, על אינטגרציה. נסתכל איך המיינד פועל, מסתכלים על המוח הימני המרומז, הלא מודע, ומסתכלים גם על המוח השמאלי, ההגיוני, שעוסק בפתרון בעיות, מתן משמעויות; הוא מתפתח אחרי גיל שנתיים בדרך כלל - מערכות קוגניטיביות, המערכת השפתית, ההיגיון, מתן סיבות לדברים. זה עובד בשני תהליכים מקבילים, וחשוב לראות איך הילד או איך אנחנו מתפתחים.

פט: זה תמונה של המוח, המוח הימני נראה הרבה יותר מלהיב, שם העיסוק באומנות וכל הדברים היפים.

בוני: יש גשר בין שניהם, פה התקשורת, יש קשר, גשר בין שני חלקי המוח.

פט: אצל ילדים אנחנו עובדים עם המוח ימני, עם החלק הסב-קורטיקלי, כי שם ילדים קטנים חווים את הדברים.

בוני: אציג לכם את אדם, שאני עובדת איתו, תראו כשאנחנו עובדים יחד, ביישום הרבה דברים מהשיטות וחיבורים שדיברנו עליהם אתמול. אנחנו השתמשנו במודל הסנסורי. זה ילד מלוס אנג'לס, נקראתי קריאת חירום כי היו לו אתגרים גדולים, הוא עבר התעללות בבית ספר על ידי ילד אחר, ולא סיפר לאף אחד, הוא מצא את עצמו יושב בבית הספר עם ההורים והמנהל – מרגיש אשם, הוא הופנה למטפל מסורתי ששם לא קרה כלום. כשהוא בא למשרד שלי, זה היה אדם אחר, הוא לא רצה שיהיה נוכח שם הילד הקטן שזכר את הטראומה. תוכלו לראות אותו איך הוא מנסה לדחוף, הוא הילד הזה שנדחף במגרש המשחקים, שאומרים לו: תלך מהדרך שלי. הוא לא למד לארגן את חייו כך שיוכל להגן על עצמו, להציב גבולות. הילד בן 6.

פט: אני זוכרת שהתקשרת אליי לגבי המקרה הזה. נראה את התחלה של הסשן.

בוני: נראה לכם גם תמונות של הכלב שלו, כלבים זה מאוד שימושי. אני אוהבת כלבים..

התחלנו עם הסשן – התחלנו לשאול  מה קרה, אדם אמר: אני לא רוצה לדבר על זה, הוא נצמד לאמא שלו. נספר על התפקיד של אמו בסשן.

אמא שלו נגמלה מהתמכרות, בסשן היא לא ממש מעורבת, היא ישבה שם רק בשביל שתהיה דמות התקשרות, זה מדהים איך הילד דיבר, היה מאוד תגובתי, הוא מאוד הגיב, כי היא לא ממש ביקשה ממנו לדבר.

הוא לא רצה לדבר על זה, ביקש לא לדבר על זה.

זה 15 דקות אחרי תחילת המפגש טיפול, נאמר לו שהוא לא חייב לדבר. זה היה הפעם ראשונה שעבדנו יחד.

פט: ביקשה ממנו לתופף, מה הסגנון שהוא מתופף. תסתכלו.

תראו איך הידיים שלו. זה מראה משהו עליו. הידיים שלו רפויות בעת התיפוף.  הוא אמר: זהו זה.

אתם זוכרים שדיברנו אתמול על מיינדפולנס, שהוא לא מתחיל בלשאול שאלות, זה מתחיל בלשיים חוויות, היא אומרת אני יודעת שהפנים שלך עצובות מאוד כשאתה מדבר על מה שקורה. זו אמירה שמשקפת מה החוויה הנוכחית, שאומרת שיש עצבות בפנים שלו.

היא נותנת לו עוד הזדמנות, לא אומרת "תספר מה קרה", אלא "אני תוהה מה קרה". אז הוא מתחיל להיות מסוגל לדבר. תראו את הגוף שלו, את הידיים שלו - אני ממש הייתי מפוחד.

בוני: כשאנחנו עוקבים, אנחנו מתחילים להבחין שהוא התחיל להיות פעיל, התחיל לזוז.

פט: כשהוא מתחיל לחשוב על השירותים (ששם בוצעה ההתעללות), הוא מתחיל להסתכל סביב, ואז הוא אומר – מה היתה השאלה?.. מה קורה במוח שלו. כשהוא חושב על השירותים, ואז הוא לא יכול לדבר פתאום. ראינו אתמול  את השקף הזה. אני רוצה שתראו את זה שוב. זה כמה זמן שומרים את המוח במצב לא מווסת. כמה זמן אני שומרות את הקליינט במצב לא מווסת. שומרים אותו כמה זמן במצב הזה, ואז מוציאים אותו מזה.

הנה הוא מתופף,

היא אומרת: אתה עוצר את הנשימה כל הזמן שאתה מתופף. היא עוקבת אחריו, ורק נותנת שמות לדברים שקורים לו.

אפילו עכשיו קשה לך לנשום, היא אומרת, כשהסיפור כל כך מפחיד. הוא נאבק עם הנשימה, אני לא יודעת אם רואים את זה טוב בווידיאו, אבל זה מה שהיה, הוא לא יכול לנשום חופשי.

תראו את תנוחת הגוף שלו, תראו מה קורה לכם כשהכתפיים שלכם מכווצות, הראש מכונס, ואז תצאו מזה ורק תראו מה קורה לשינויים בגוף שלי. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מעתיקה את היציבה, את התנוחה, כתרפיסטית אנו עושים את זה, וזה נותן תובנה למטופלים שלנו.

הוא לא נושם, הוא קפוא כזה. היא אומרת: רואים שקשה לך.  הוא נושם בכבדות. הוא ממש נאבק עם הנשימה.

כשהיא מזכירה את השירותים, ברגע שהיא מזכירה את השירותים, הוא מתנתק.

ברגע שהיא מזכירה שירותים, הוא שוב מתכנס, הגוף מראה לנו את התחושה שלו.

היא עוזרת לו לעשות את החיבור, למה שקרה בשירותים. היה לך קשה לנשום בדיוק כמו שעכשיו כשזה קרה?

קריאה:איך שהוא נושם, זה כשהוא נזכר בטראומה. איך את מקשרת את זה?

פט: זה הדבר, ליאורה דיברה על מודעות איך הוא על התוף, לראות מה הוא רוצה לעשות. אולי זה מספר משהו. זה יכול להיות רגע בחירה של המטפל.

בוני: כשאני עוצרת את הנשימה, אני רואה שאני מכווצת את הכתפיים. הילד אוהב כל מיני מכשירים.

פט: כשאני מרגישה שאני לא יכולה לנשום, רק תעשו ככה, תראו מה קורה לנשימה שלכם. זה מרחיב את הנשימה, יש יותר מקום לנשימה, זה ממריץ ומגרה את הנשימה.

אפשר להגיד לכל ילד לשחרר את הגוף, להתמתח, וזה משחרר את נשימה.

אם המערכת לא מוצאת דרך לבד, אפשר להגיד לילד להתמתח ולהשתחרר ולנשום חופשי.

הוא עושה את זה שוב, תראו איך זה משנה את הנשימה. הוא אומר זה משנה את הנשימה שלי, זה עושה לי שינוי שאני נושם.

בוני: הגוף שלו יותר רגוע, מרגיש בטוח יותר במפגש הטיפול, אמרתי לו שהוא צריך ללכת חזרה לבית ספר, ודיברנו איך לעזור לו, הוא אמר שאחותו הגדולה היא חכמה ויש לה עצות בשבילו, והם מדברים כאשר הילדים דוחפים אותו במגרש המשחקים. בסשן השני הוא עוד לא חזרה לבית ספר, אבל יותר נוח לו לדבר מה קורה כאשר אנשים חודרים לגבולות שלו, הוא פיתח את התגובות האלה של לא לתת לאחרים להיכנס לגבולות שלו, והשתמש באחותו.

פט: צריך לעורר את התגובה הלא מעובדת. עזרנו לו למצוא סוג של פעולות שהוא יכול להשתמש בהן בחיים שלו, היא לקחה את הקישוט של כריסטמס ועשתה ממנו עיגול לעזור לו לשמור על גבולות, אחותו נכנסת למרחב שלו. תראו מה קורה.

בוני: נתתי לו את החבל הזה, אמרתי לו אתה יכול לעשות עיגול סביבך, חלק מהילדים עושים עיגול גדול, לוקחים את כל החדר, והוא עשה לו מעגל קטן, מרחב מוגבל מאוד.

תראו מה קורה.

פט: תראו הוא צוחק, בוני שואלת את אחותי. מה את רואה?

פט: אין לה שום בעיה לשיים מה שקרה, היא בת 14.

בוני: אנחנו עובדים יחד עם אחותו שנכנסת לגבול שלו, אפשר לראות את תגובת הגוף. המטרה היתה לעזור לו לשמור עליה מחוץ לגבול, תראו מה הוא עושה כדי לשמור עליה שלא תיכנס.

פט: הוא מצא אימפולס בגוף שלו, מהגוף שלו הוא מצא את האימפולס, את הדחף לדחוף אותה, כמו הגנה חייתי, זה תגובה טבעית.

בוני: כשאני אמרתי לו לדחוף, הוא לא עשה את זה. אבל תראו כשזה קרה כשהוא עשה את זה בעצמו, ראיתי את זה קורה בתנועה קטנות, ועזרתי לו להמשיך את התנועה.

הוא אומר: אני דוחף.

בוני אומרת זו התנועה, זה  התנועה שהיא ממך.

פט: רואים את ההקלה שלו והגאווה שלו, כשהיא אמרה הכוח הזה בא ממך, ממך, רואים את זה על הפנים שלו.

בוני: עוד פעם, התאמנו והתאמנו הרבה פעמים, ואז היתה לנו עוד רמה של שמירת הגבול שלו, זה טכניקה שלמדנו באימון – לקחנו דף, שיכתוב מילה שהוא רוצה להגיד לעצמו ולשים אותה עם הפנים אליו, ויגיד לעצמו איזה מילה הוא רוצה שהסביבה תשמע, ואת המילה הזו שם בצד השני הפונה לאחרים. המילה, המשפט, שהוא רצה בפנים היא "אני מדהים, יש לי את הכוח" והמילה החוצה "הישארו בחוץ".

פט: והנה הוא צועק "תישארו בחוץ", הוא נהיה חזק יותר וחזק יותר. הוא צועק. בוני אומרת לו זה מדהים.

פט: זה נהדר לראות ילד שיכול לדבר, ללכת לבית ספר. בפגישות דיברנו על הזיכרון ומצאנו את הכוח שלו.

אחרי שתי פגישות הוא יכול לדבר על מה שקרה, ללכת לבית ספר. סיגל אומר שהחוויה יכולה ליצור שינויים מבניים במוח. חוויות חדשות משנות את המוח, והשינויים הללו לוקחים חלק בכוונון העדין של המוח ברמה המיקרו-ארכיטקטית. רואים שהמוח של אדם השתנה, איך הוא מסוגל לדחוף את האחרים מהגבול שלו.

בוני: אחרי הפגישה הרביעית הוא ידע שהוא צריך לחזור לבית ספר, הבטחנו שהילד שהתעלל בו לא יהיה בבית ספר, שהוא יהיה בטוח, והוא לא רצה ללכת לשירותים עוד פעם, לא רצה ללכת לאזור של הקומה שזה קרה שם, הוא רצה סביבה בטוחה.

פט: זו הפגישה השלישית, פייר ז'נה אומר שהגוף לא משתנה בבת אחת, צריך להתאמן ולהתאמן. הילד בן 6, הוא יכול לעשות את זה.

פט: בוני אומרת בוא נראה מה יקרה אם מישהו רוצה לקחת אותך לשירותים. תראו מה קורה לגוף, אדם הוא כל כך חמוד... הוא מתקפל, מתכווץ, מכונס לעצמו, מתחבא.

בוני ישר מאשרת את זה,  היינו בטוחים שהוא יגיד תצאו מפה, אבל הוא נכנס למחילה שלו ובוני מאשרת את זה, נותנת לזה לגיטימציה.

זה מעניין, והוא אומר: אוקיי... זה עדיין לא נכנס ממש למערכת שלו, האפשרות להגן על עצמו. זה עוד לא ברירת מחדל שלו.

זה הגבול שלך.

היא משתמשת בצעצוע קטן,  מקרבת אליו. הוא אומר לה: תלכי מפה. תישארי בחוץ, אל תיגעי בי. עכשיו לאט-לאט הוא יוצא,

הוא מאשר את הפעולה של עצמו, הוא אומר – זו עוד דרך..

בוני אומרת אתה יכול להישאר במחילה כמה שאתה רוצה. הוא אומר: תלך מפה, תישאר בחוץ, אל תיגע בי. אל תיגע בי..

שוב הוא אומר: תישאר בחוץ, אל תיגע בי. מתאמנים על זה.

בוני אומרת עשית עבודה מצוינת.

פט: הוא ממש למד, יש שאלות?

שאלה: כמה פגישות בסך הכל עשיתם את זה?

פט: שלוש בסך הכל. המטרה של המשפחה הזאת שהילד יחזור לבית ספר, ואחרי 3 מפגשים הוא חזר. אפשר היה לעשות את התרגילים עם האמא והילד, אבל המשפחה רק רצתה שיחזור לבית ספר.

בוני: אני מחכה, משהו יקרה, והוא יחזור מתישהו לטיפול.

שאלה: אתמול אמרת שראית שהפנים של עצובות וקפואות,

פט: היא אומרת כשאנו שמים לב לתנועות של הגוף והפנים זה מאוד חודרני. התערבות מאוד עדינה, ובמידה שאת רואה שמטופל נרתע, תמיד את יכולה להגיד כמו: יכול להיות שזה לא נכון, יכול להיות שטעיתי.

שאלה: במפגש הראשון הסתכלנו על האמא, מעניין שהיא היתה מאוד קפואה, ישבה שם כאילו מנותקת ממנו. ביקשת ממנה לא לעשות כלום? היא לא היתה מעורבת.

בוני: היא היתה משותקת, והיא נסגרה לגמרי.

פט: זה מעקב גדול שצריך לעשות, אולי היה צריך לעשות תרגילים גם איתה, של הושטת יד, משיכה, דחיפה.

שואל: האם הזמנת אותה לעזור, לעשות משהו בסשן? או שהוא היה לבד, היא לבד, האם הזמנת אותה להשתתף?

בוני: זה אפשרות אחת, יש המון אפשרויות בעבודה, אפשר להזמין את האמא, את האחות. האחות באה למפגש השני בגלל הרעיון שלו להזמין אותה. אמא בחדר כדי שהוא ירגיש בטוח. נתנו לו אפשרות – האם אמא תישאר או לא? הוא רצה שהיא תישאר שם. היא הרגישה בטוחה לתת לו להיות אתי בלי התערבות שלה.

פט: כל המשפחה צריכה עבודה. הורים עם מבוגרים. אפשר היה לעבוד איתם יותר, אבל כל מטרתם שהילד יחזור לבית ספר. אפשר לעשות עבודה של אם ובת, אבל שם זה לא נעשה.

יש לנו הרבה טראומות אבל רק גוף אחד. השאלה היתה – בתאונת דרכים אי אפשר לדחוף את האוטו. יש השפעות של זיכרון טראומתי שנשאר בגוף. צריך לזכור שצריך להאמין בתגובות הגוף, מה שבא מהגוף, צריך לסמוך על תגובות הגוף.

יש להשלים את מה שלא הושלם בזמן הטראומה.

דרך אחת שחושבים על מטרות עבודה עם הגוף – זה לווסת את העוררות. לכייל מחדש. דרך היציבה, התנוחה. רואים שהגוף שלו התמוטט, התכנס לעצמו, זה מראה על עוררות יתר, ועשינו גם תהליך סנסורי, עיבוד סנסורי. ילדים יש להם בעיות בגלל העיבוד סנסורי, עיבוד ריחות, מראות, מגע, קולות.

כשאני חושבת מה אני עושה, אני תמיד עושה את זה. אלן שור דיבר זה לא רק לווסת באופן מודע אלא גם ויסות לא מודע.

דיברנו על תפיסה עצבית אתמול, זה גרף שמראה – אנשים שאלו אותי בהפסקה על סיגנלים של תפיסה עצבית של סכנה, של סכנת חיים. אני חושבת שאתם יודעים את זה, כי רואים את זה עם מטופלים, תגובות רגשיות, עוררות יתר, עוררות חסר. מסתכלים על תנועות, על כוונות לפעולה, על פעולות שמתאימות לסביבה, פעולות שלא מגיבות לסביבה. ילדים רוצים להגיב נכון אך לא מסוגלים, אנחנו עוזרים להם. אדם הגוף שלו התמוטט, הוא נכנס לעוררות חסר, חוסר פעולה, אנרגיה נמוכה, אפקט שטוח, חוסר תגובתיות, חיוניות נמוכה, קושי להושיט יד.

בוני: יש מצבים שהמצב של הילד משתנה, כשהם יורדים, אני צריכה לעזור להם לעלות. אצל אדם ראינו את הדיסוציאציה שלו, ראיתם שהוא לא מסוגל להכיל כל מה שקורה בתוכו, ילדים יכולים להישאר תקועים במצבים מסוימים, הם רגרסיביים, הם ביישנים, או שיש להם עוררות יתר או עוררות חסר, שהפחדים מציפים אותם, יש להם קושי לצאת מהמצב הזה אפילו בסביבה בטוח, צריך ליצור שבילים חדשים שהוא ירגיש נוח.

פט: רצינו לאפשר תנועה זורמת בין מצבים. כשלוקחים תינוק שהוא לא בסדר, הוא יכול כל כך מהר לעבוד בין מצבים. ילד שבוכה כשאמא מקנחת את האף, ומיד אחרי כן הוא צוחק. מעבר חד בין מצבים. הוא מצליח לצאת מהר מהמצב של הבכי ועובר לצחוק.

אמא אומרת: אתה תינוק טיפש, אמא לא מפחידה...

קריאה: נראה שלילד יש חוש הומור.

קריאה: הוא גם צוחק בעוררות יתר.

פט: הוא צוחק בהתרגשות. זו נקודה חשובה, כי רוב הפציינטים שהם בטראומה הם מזווגים עוררות יתר עם פחד, התרגשות. גם התרגשות חיובית היא הרבה פעמים בעייתית, הוא עובר במהירות מבכי חזק לצחוק חזק.

קריאה: האם הילד הזה מפתח חוש הומור? ככה זה נראה.

פט: אולי, לפי איך שהוא צוחק. תראו ילדה קטנה שלא מסוגל לעבור בין מצבים, היא נתקעת במצב מסוים ולא יכולה לצאת ממנו. הילד הקטן הזה היה מסוגל לעשות זאת.

בוני: ילדה בשם נינה, יש לה בעיות חברתיות עם החברים, עם רגשות, לא רצתה ללכת לבית ספר. במפגש הראשון היא נסגרה, וזו היתה הבעיה. בואו נראה את המצב, כי אפשר לראות איך היא ילדה מאוד חכמה, ממשפחה מאוד משכילה, אני עזרתי לה לעבור בין מצבים, איך לווסת רגשות, איך להיות נינוחה עם הגוף שלה, עם המצב שלה.

פט: אני חושבת שהילדה הזו מאוד הישגית, מאוד חכמה בבית ספר, בגלל ההתנהגות שלה היא היתה צריכה לעזוב את בית ספר. היא לא התחברה עם חברות, היא נסגרה, והיא נכנסה לעוררות חסר, לא יכלה לדבר, היתה מבודדת בבית ספר. ממשפחה משכילה. והיא רצתה ללכת לעוד בית ספר הישגי, תראו איך כל המשפחה צריכה תרפיה, טיפול, כי הם לוחצים על הילדים. אבל הם לא פתוחים לטיפול, אז מה שאפשר לעשות זה לעזור לילד לצאת מהמצב הזה. בוני גם כן השתמשה פה בתוף. זה נינה מתופפת, היא כל כך מבטאת את זה בגוף, את כל השינויים, שהיא היתה צריכה לעזוב את הבית, לנסות לדבר וכו'.

עכשיו היא בסוף המפגש הרביעי, היא מתופפת את כל התהליך שלה.

בוני: דיברנו על ללכת לבית ספר החדש, הנהיגה שהיא מתארת, היא מתארת שהיא מפחדת מבית ספר, מאוד חרדה מהרגע שמגיעים לבית ספר, לא רוצה לצאת מהרכב, היא יכלה לתאר במילים, אבל תראו את הגוף שלה נכנס לטראומה. שימוש בתוף היה דרך לאפשר לה לעשות אינטגרציה, וגם לפתח את המשאבים כדי להתמודד.

פט: היא מתופפת בהתחלה, שהיא נוסעת עם אמה במכונית, היא מתופפת עכשיו רגיל.

ובוני אומרת את מחייכת, את שמחה, ואז כשמגיעים לבית ספר....

התיפוף ממש משתנה לגמרי.

אתם מבינים מה היא אומרת? לא. היא אומרת אני ממש מפחדת, אני קפואה, וכשיצא מישהו אחר מבית ספר, אמא אמרה: תגידי יפה שלום... האמא היתה בחדר. היא עקבה אחרי זה. ואז היא אומרת: תגידי יפה שלום, והיא מתופפת ברוגז.

חושבים שהיא משחקת, אבל זה באמת איך שהיא מרגישה. נהיית חסרת תנועה.

היא מספרת שהיא עצבנית, מתביישת, מפחדת.

אתם מבינים? היא אומרת – בוני שאלה מה זה היה הרתיעה אחורה? היא אמרה "אני הייתי מפוחדת, עצבנית, מבוישת". היא מתחבאת מאחורי אמא.

עכשיו היא שואלת מה קרה כשאמא אמרה שהיא הולכת. היא אמרה נהייתי הילדה הכי עצבנית בעולם. בוני אומרת תראי לי עצבים. והיא קופאת. זה בדיוק התגובה, אתם זוכרים שדיברנו על המערכת הדורסלית וגאלית? בוני אמרה: את כל כך עצבנית, את לא יכולה לשחק. היא אמרה זה הזמן שאת הופכת לאילמת, שאף אחד לא ניגש אלייך? היא אומרת: כן.

בוני שאל: האם יש חלק קטנטן שאינו עצבני בתוכך? אפילו כשאת כל כך עצבנית יש חלק קטן שלא עצבני? היא שוב מתמוטטת אחורה, כלומר אין. אנחנו רוצים לעזור לה לצאת מהמצב הזה, יש מצבים שאנחנו כל כך עצבנים שלא יכולים למצוא אפילו חלק קטן שיכול לצאת מזה. זה דיסויאציה, צריך למצוא את החלק הקטן הזה שיכול להושיט יד, צריך למצוא פעולה אחת במערכת הדורסלית-וגאלית שיכולה לעשות זאת, או למלא את מטרת ההורים – ואז ההורים יגיבו בצורה חיובית.

אתם יכולים לראות את שני החלקים, את הפחד ואת החלק שרוצה לשחק.

אירית: למה היא מדברת כשהיא אוכלת?

בוני: תמיד עם הילדים, מורה שלי הוא עודד אותנו, אמר שילדים בכל הגילים הם מרגישים נוח כשהצרכים שלהם מסופקים, במיוחד אוכל. יש תמיד אוכל שהם יכולים לקחת, פט דיברה על זה, כשהם נרתעים אחורה, אז הם רוכנים קדימה, מושיטים יד לקחת אוכל. כשילדים אוכלים, זה נותן להם תחושה טובה, והם יכולים לחזור לעבודה.

אירית: אולי זה חלק קטן שהיא מרגישה טעם,

בוני: זה גישה לטעם, וזה יכול לאפשר לה להתחבר, להתקשרות חברתית.

אחרי כן,

המיומנויות שלמדנו היא הביאה אותה לשטחים אחרים בחיים שלה, היא לא יכלה להצליח בבית ספר לפני העבודה שלנו, הכלים שלמדנו אפשרו לה להיות מצליחה יותר אחרי כן.

פט: אני חושבת ב-1999 הראיתי וידיאו, כשפגשתי את אלן שור וראה אותי עובדת, הוא אמר: שאת פסיכולוגית אינטר-אקטיבית עם ויסות ביולוגי. והסביר לי את כל התיאוריה שלו. עכשיו אני מבינה את העבודה שלה.

ויסות פסיכו-ביולוגי הוא מאוד חשוב, צריך לווסת את הילד, לעזור לו לווסת את מצבי העוררות שלו, תהליכים שמשנים את המוח שלו, וגם משנים את המוח של המטפל, וגם של האמא. גם אמא, היא לא רק מפתחת את מוח הילד, אלא על ידי הטיפול גם המוח שלה משתנה.

יש אלמנטים שאפשר להשתמש בהם לוויסות פסיכו-ביולוגי. לעקוב אחרי תפיסה עצבית נכונה או לא, עוקבים אחרי תנועות, לפעמים העוררות יוצאת מחלון הסבילות, הוא מתחיל להיות סקרן, נכון להתנסות, לשחק. לדבר בשפה מתאימה לגיל הילד. רואים ליצור מגע עם דברים שקורים בחוויה של הרגע, לחזק את הילד. לשים לב להתרחשויות הפנימיות, בוני עם התוף ועל ידי זה שהיא משיימת (מכנה בשם) את מה שהיא רואה, זה בעצם ללמד מיינדפולנס.

בוני: אפילו הקצב שבו שאלתי את השאלות, זה משבץ את המיינדפולנס. זה עבודה דיאדית, לנצל את המרחב לעבודה הזאת. אני סקרנית, מעניין, מה אתה חושב על זה, בואו נראה מה קורה כְּשֶ... אלה חוויות וניסיונות שאפשר ביחד לעקוב אחריהם, הילד אוהב חוויות, ולשקף לו  את החוויות – רואים שהלקוח גם משקף אותי, אנחנו משקפים אחד את השני. לעתים בצורה לא מודעת. והמעורבות שלנו ביחד, אני יוצרת סביבה שהם רואים אותי כמודלינג, אבל גם אני רואה אותם כך. זה המשחקים והפעולות שעושים בחדר הטיפול גורמים לכך. אלן שור לימד אותי – יהיה כנס שבו פט ואני נציג  ביחד עם אלן שור, אם אתם יכולים לבוא זה יהיה מצוין.

פט: כולנו חושבים על אפשרויות לעשות אימון פה בירושלים. אם אתם מעוניינים, יש לנו פה דף שזה כתוב.

בוני: בהפסקה יש מישהו שיכול לאסוף עבורנו את הדפים? שנדע את האימיילים שלכם. נעמה תאסוף את הדפים.

פט: תוכלו לבוא ולשאול על אימון,  אמרתי לבוני כשבאתי לישראל – בוני אמרה חשבתי שזו הפעם היחידה שאבוא לישראל, ושיניתי את דעתי...

שאלו על האימון. יש לנו גם אתר אינטרנט בנושא, זה מתאר את האימון שלנו בפרטים. אנחנו מלמדים פסיכותרפיה סנסומוטורית, אנשים מתאמנים אחד עם השני, זה לא קבוצת תרפיה, אלא קבוצת אימון, אנחנו עושים אימון, ומפרקים את המיומנות קטע אחרי קטע, ומתאמנים אחד עם השני, אחרי שעושים את האימון תהיה לכם גישה לכל סרטי הווידיאו שראיתם אתמול, תוכלו לראות את המפגשים הטיפוליים המלאים באתר, יש גם מקראה, זה באמת כיף.

בוני: כשהתחלתי אימון בלוס אנג'לס וללמוד את הכלים, זה השפיע גם בבית, גם במשפחה. המשכתי להתאמן. זה לא רק תפיסה, זה צריך לעשות, ואז לומדים את הכלים. זה כל כך אינטראקטיבי.

פט: האימון הראשון הוא 80 שעות, מורכב מ-4 חלקים. אימון שני בנושא טראומה, 170 שעות.  כפול זמן. רמה שלישית זה לימודי תעודה.

אנחנו עושים אימון גם בספרד ואיטליה, שזה לא רחוק מפה...

אני רוצה שיהיה לכם את כתובת האימייל שלי שתוכלו לכתוב לי.

patogden@sensorimotor.org

אפשר להגיע גם לבוני, ב-office@sensorimotor.org

אני מקווה שאפתח קבוצת אימון בירושלים.

קריאה: למה לא בתל אביב?

נטע: בירושלים יש יותר טראומות.

פט: כשאנשים רוצים אותנו, לשם אנחנו הולכים.

בוני: אין קבוצה כזאת בקליפורניה, מאוד רציתי שיקרה, אני מלוס אנג'לס, ואנחנו הולכים רחוק לעשות זאת. אפשר בתל אביב, ירושלים, איפה שאתם נמצאים, אפשר לעשות את זה.

ג'ודיתה: שאלה איך להשיג את הספר?

פט: אפשר דרך אמזון, שם זה הכי זול, הכי מהימן. תזמינו דרך אמזון.

כתבתי יותר מספר אחד, אם תהיו שקטים אספר לכם...

כמו מורה שאומרת אם תהיו שקטים אתן לכם הפתעה...

יש לנו ספר על הגוף וטראומה, ספר על תהליך סנסומוטורי של טראומה ומגע,  יש שם פרקים על כל מיני תפיסות, עבודה עם נשימה, עם תנועה, עם תגובות הגנתיות, יש שם 150 דרכי טיפול שאפשר לעשות עם המטופלים. מקווה שיצא בקיץ, זה מוכן כבר. בוני עובדת על ספר של פסיכותרפיה עם ילדים, וגם עם משפחות.

בוני: כתבתי עם עמיתה שלי מאמר, שאפשר לקבל באימייל. כתבתי גם מאמר על ילדים וקבוצות, אפשר לקנות את הספרים או להתקשר למשרד שלנו באימייל ותקבלו.

שאלה: יש באתר ספר – אפשר להזמין באמזון.

פפט: נהדר. יש אתר באנגליה, שאפשר להזמין בו ספרים, והמשלוח הוא בחינם. זה עוד יותר זול. www.bookdepository.co.uk

כך נקרא האתר.

אוקיי, בואו נמשיך הלאה. נמשיך עד 10 וחצי, אז תהיה הפסקה גדולה.

דיברנו על משאבים סומטיים, נשימה, מגע, קרקוע, הצבת גבולות. זה סשן שעשינו עם הלקוח ואבא שלו.

בוני: אפשר לראות שהוא מתאר – אני מנהלת הרבה קבוצות – היא חלק מהקבוצה, בת 6,לא עבדה. אז הבאנו את אחותה הגדולה, עבד יותר טוב. אבל היא היתה כל כך בטראומה, האמא שלה מכורה, עד גיל מסוים  דודה שלה טיפלה בה. היא למדה יותר בקבוצה, אבל היו אתגרים בבית, כי גם האבא היה צריך ללמוד איך לווסת, איך להתנהג בעצמו. בסשן הזה תראו אותה, היא למדה איך לנשום בחופשיות, וכאן היא מלמדת את אביה, מה שלמדה בקבוצה, כך שתוכל ללכת לבית ספר. הם עוזרים אחד לשני, היו לה כל כך הרבה בעיות. נראה את זה.

פט: צרחות, צעקות, בעיטות. תראו.

בנוי שאלה: את יכולה ללמד את אבא איך לעשות זאת?

היא אמרה: כן.

היא ואני עבדנו ביחד יותר משנה, אבל זו פעם ראשונה שאבא שלה בחדר, זו פעם ראשונה שפגשתי אותו, כי תמיד דודה שלה הביאה אותה. הוא לא פגש אותה מאז שהיא היתה בת שנה וחצי, ועכשיו היא בת 6.

היא מלמדת אותו, רוצה לראות את אבא עושה את זה.

והשאלה החשובה: מה את יודעת שקורה בגוף שלך? הרבה פגישות עסקנו בלהתבונן, למה את מפסיקה, למה את לוקחת נשימה, ואז היא מלמדת את אבא. כשהיא מלמדת את אבא, היא מתחילה לעשות את זה. היא ממש תלמידה טובה,

פט: היא אומרת לאבא – מה קורה לך עם הנשימה הזאת?

אבא אומר: רוגע.

היא עשתה ויסות עצמי, כמו נשימה, זה ויסות עצמי, מגע עצמי גם עוזר לווסת, זה ויסות אקטיבי, ויסות ויחסים, לעקוב אחד אחרי השני ולעבוד ביחד. זה ילד בן 5 וחצי,

בוני: בקבוצה הזאת תשמעו הרבה רעש, כי יש 3 או 4 דיאדות בחדר, אני עבדתי עם שני אלה, יש שם אתגרים גדולים מאוד. בדיאדה יש מישהו דומיננטי, ויש מישהו מנודה. תראו מה קורה. הילד עם חולצה כחולה, יש לו הרבה בעיות בבית ספר, הוא מתחבא כשאבא שלו מגיע הביתה, עבדנו איתו עם המקל הזה, רואים אותו צוחק. רואים את הדגם שלו, הוא מאשים את הילד השני בכישלון, תראו את התזוזה בגוף שלו.

האם אתה יכול ליצור מעגל שלם בלי לעזוב את המקל.

הוא אומר: עשית את זה כמו שצריך.

הילד הקטן הזה בצד ימין רוצה לקחת לצד שני, והוא אומר לו לקחת לצד שני.

זה קרה די מהר. הילד השני אמר: אני לא יכול לעשות בדרך שלך. בוני מתעוררת בצורה נחמדה ואומרת: תעקוב אחריו, תראה מה הוא יעשה. רואים את מיומנות הוויסות, הארגון שלו.

אתה יכול להסתכל על הגוף שלו, כשאתה עוקב אחריו.

אפשר לראות שהוא עוקב, מנסה לצפות לאן הילד ילך.

בוני: בווידיאו הזה אי אפשר לראות הכל, אחרי 4 שנים הראיתי לשי ואמו את הווידיאו הזה, שהוא המורה בסשן הזה. זה כלי נהדר לאפשר לילדים שלנו ללמוד, כי הם חושבים, והילד חושב מה האתגרים שלו ואיך ללמד אחרים. זה נותן להם הזדמנות.

פט: תראו מה קורה אחרי שהוא עוקב אחריו, הוא אומר – איזה כיף. זה לימוד טוב מאוד, כי הוא רכש חוויה שהוא משתף פעולה עם אדם אחר.

קריאה: למה זה חשוב לעשות את זה עם ילד אחר?

בוני: זה דרך למידה, ילדים עובדים בבית ספר, זה לא רק אקדמי, זה גם כישורים חברתיים. אני יכולה ללמד והוא ילמד, אבל כשהוא מיישם את זה - זה הרבה יותר טוב. בקבוצות לומדים יותר, וזה משפיע על לימודים. זה חוויה של הרגע, בבית ספר כל הזמן נמצאים בקבוצות, והעבודה בקבוצות גם מלמדת כישורים.

פט: לדעתי זה הזמן להפסקה. האם יש שאלות בנקודה הזאת? זה ברור, נכון?

בוני: ילד בן 9 וחצי, הוא בטראומה על ידי התעללות של אביו, בית המשפט החליט שלא יכול לראות שוב את אביו, הוא לא רוצה לראות את אבא, החליטו על ביקורים לא מבוקרים,..

לא ראינו את האב במשך שנה

היתה תקרית לאחרונה, אביו היה מאוד כועס ומאיים והוא נבהל ולא רצה לחזור. בפגישה הוא עיבד את התקרית הזאת עם אביו. הוא היה מאוד מתוח נפשית ובוני עזרה לו לעבד את הרגש. כמו שראינו אתמול כל הרעד בגופו נרגע.

נראה את זה.

היא עוזרת לו להיות שוב בנסיעה, והוא נהיה פחות לחוץ. הוא מתחיל לרעוד. עכשיו היא מנסה לעזור לו, אומרת להישאר עם הרעד אבל הוא הולך בדרך אחרת. הוא מתחיל לרעוד. המון רגש יוצא. היא עוזרת לו להישאר עם הרגש שיוצא. איך מיילו,הכלב נכנס לשם?

הרגש היה כל כך חזק והיתה תחושה של חוסר חיבור, כשהוא המשיך לבכות ולא הצליח לתקשר איתי, תהיתי מה יקרה אם מיילו יכנס והוא הסכים. עוד לפני שהכלב נכנס, הוא היה הדרך להתקשרות החברתית.

הוא עלה לכיסא איתו, וירד איתו לרצפה והוא היה הרגולטור שלו. קראנו לו, הכלב המנחם.

האם לילד היתה אפשרות להכיר את הכלב לפני?

לפני המפגש הוא פגש את הכלב. הוא כנראה היה רוצה שהכלב יכנס אבל רציתי שהכלב יישאר בחוץ. זו היתה הזדמנות והוא לא הגיב לכל שאר הדרכים בהם ניסיתי להתחבר. ואז היה ה"כן" הזה כששאלתי אותו

את ראית את הכלב מתחבר עם הכלב?

ראיתי זאת. הוא הראה התעניינות במיילו, כששאלתי, ניסיתי להראות אמפתיה, ראיתי שאני מאבדת אותו. כששאלתי אם הוא רוצה שמיילו יכנס, הוא אמר שכן.

זה קורה עם הרבה ילדים, הרבה ילדים יכולים להתחבר עם חיות כשלא יכולים להתחבר לבני אדם.

הוא לא התחבר עם בוני עדיין, היא עדיין היתה זרה עבורו.

ללא הכלב, הייתי חושבת איזה עוד אפשרויות לחיבור יכולות להיות. עבדתי למצוא דרך פנימה.

כמטפלת ילדים, יש הרבה עזרים, דובים, שמיכות, דברים רכים, דברים שאפשר להחביא או לעטוף, הרבה דברים יכולים לעזור לילד

כריות יכולות להיות אחד העזרים האלה וכאן הכלב הוא עזר כזה. יש שאלה אחת שלא שאלתם, יש הרבה אנשים בלוס אנג'לס שמגיעים ממקומות אחרים שרואים בכלבים כלא בטוחים. לכן תמיד חשוב להיות זהירים.

ראיתם את זה אתמול. אחרי שהבכי נגמר, חזרנו לעבוד עם הזיכרון הזה. נראה מעט מזה.

אני לא יודעת אם אפשר לראות את זה אבל הוא רועד מעט, היא מנסה לשתף פעולה לשים את הזיכרון בצד ולהתמקד ברעד. ברגע זה הוא מסוגל להישאר עם זה.

הוא סיים לרעוד ולבכות ועכשיו הוא רק משחק.

הוא לא רוצה לדבר על זה יותר. הוא מספר לאם על המפגש הקודם.

בוני שואלת, מה שמת לב שהשתנה מאז המפגש הקודם.

הוא אומר, אני פחות לחוץ.

היא מבקשת לספר לאמא מה הגוף שלך הרגיש.

הוא אומר שהיה מתח ורעד, והוא במצב נפשי אחר עכשיו.

דרך אחרת לנסח את זה, התגובות הלא רצוניות הללו בטראומה, שהגוף צריך לעבד, כדי לווסת את מערכת העצבים. אנו לא מבינים בדיוק כיצד זה עובד, אבל הניסיון הקליני מראה שזה עובד.

(הפסקה)

כשאתם הולכים לאתר, אם אתם רוצים ללכת למדינה אחרת ללמידה שלכם, אתם יכולים להיכנס לאתר ולמצוא שם מקומות בהם ניתן לקבל את השיעורים

אין לנו את הדפים כאן, אבל ניתן להשיגם באתר.

שמעתי שהרבה אנשים היו צריכים לעזוב מוקדם, בערך ב-12:30, אנחנו מסיימים ב-13:00.

נעבור לתהליך למידה. אני אוהבת את הציור הזה – צריך לדבר על שפת גוף.

ההרגלים שלנו, איך אנו מתנהלים, למשל כשאנו לומדים איך לשרוך שרוכים, אך ברגע שאנחנו כבר לומדים, אנו יודעים את זה.

הדוגמאות של ההתנהגות שלנו כשאנחנו ילדים..

איך ילד מתנהג, הוא מתחיל להתפתח, מפתח דגמים של התנהגות הגוף. יש אנשים שחושבים שזה מתחיל להתפתח ברחם, זה כנראה נכון.

דיברנו על זה אתמול אז אני אדלג על השקף הזה. דיברנו על זה אתמול גם אבל אני רוצה להדגיש, יש הבדל בין מודעות לגוף ובין באמת לשנות את עיבוד המידע של הגוף.

אנחנו רוצים שהדרך בה הוא מחזיק את הגוף תהיה יותר כמו זו משמאל. הוא יתנהג טוב יותר, הוא מחזיק את עמוד השדרה, נושם טוב יותר וכו'.

זה מפגש איתי כמטפלת.

לכולנו יש מטופל שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו? זה המטופל שלי.

היא היתה במפגש עם ילדה, תראו את השינויים לנגד עיניכם. היא היתה כה מדוכאת כשהגיעה למפגש. איתה בכיתה היתה ילדה שהתאבדה, היועצת פחדה שהיא תעקוב אחרי ההתאבדות שלה. היא הגיעה ככה למפגש. לא יכלה לשנות את תנוחת הגוף הזו. הבנו שזה גורם לה להרגיש נוח יותר, עם הידיים על הבטן. כשהכרתי אותה היה לה שיער שהסתיר את הפנים.

אמה סיפרה את השיער שלה. זו ילדה חסרת אונים. אני אתן לך להמשיך –

היא לא דיברה בבית הספר במשך שנה, לא דיברה במהלך האינטייק, אמה עשתה את כל הדיבורים. אני לא עובדת עם ילדים בגיל ההתבגרות, זו לא ההתמחות שלי אז הייתי לחוצה לעבוד עם הילדה הזו. היא בולימית וההתנהגות שלה הידרדרה. אני לא הייתי מודעת לשום טראומה. הדבר היחיד שהווה דגל אדום עבורי היה כשאמרה שאין לה פרטיות בחדר שלה ובמיטה שלה. זה היווה דגל אדום עבורי. אם היא היתה מטופלת לתווך ארוך הייתי חושבת על אפשרויות שונות.

יש שימוש באנלוגיה למיינדפולנס (מעוגן ביחסים). אם רוצים לעזור לאדם.

יחד אתם לומדים את עולמו של המטופל. זו התחלת הטיפול. הייתי מודאגת שהיא לא תדבר, היא לא דיברה כלל במהלך האינטייק. זו תחילת הטיפול, אראה את ההתחלה כדי שתוכלו לשמוע את הדרך בה היא מדברת. הגברנו את הקול כדי שנוכל לפחות מעט טוב יותר.

זו ההתחלה

אפשר לראות איך היא יושבת. הידיים שלה מסוגרות, השיער שלה משוך הצידה. אמא שלה אומרת שזה התחיל לפני שנתיים, אז הפסיקה לדבר. ביה"ס אומר שזה התחיל לפני שנה. אמא שלה חשבה שזה תהליך רגיל של גיל ההתבגרות.

זה באמת איך שהיא נשמעת. מלמול. לא יכולתי להבין או לשמוע אותה.

היא מדברת על החברים שלה, היא לא חלק מהקבוצה.

היא מרגישה שמנסים להוציא אותה מהקבוצה

אני התרשמתי מכמה מדויקת היא היתה.

היא סיפרה שהיתה בולימית, היתה לה חברה אחת בלבד שלא ראתה אותה הרבה.

עבדנו עם החלק בה שאיבד ביטחון.

היתה שאלה דיאגנוסטית. מה שאני אמרתי לה, זה שיש בך חלק שלא מרגיש ביטחון. זה נראה בהתנהגות שלך, באיך שאת מחזיקה את הגוף שלך. אמרתי לה, מעניין מה החלק בך שלא מרגיש ביטחון, אומר. אדם שאין לו ניסיון חיובי בחיים, לא יפתח יכולת להגיד את מה שהוא צריך. אבל היא יכלה. שאלתי מה גורם לה לחוסר ביטחון.

היא אומרת – זה. "זה" זה הכבוד.

איך עוברים משיחה למיינדפולנס?

חלק חשוב מהטיפול שלנו זה לעבור משיחה על נושאים פשוטים ללמידה על מיינדפולנס.

אנחנו עושים זאת דרך שאלות של מיינדפולנס ודרך הניסיון.

אני אעשה ניסוי קטן, אגיד מה קורה כאשר...

ואזרוק דבר לעולם החוויות. את הניסוי שאעשה איתה אלה מילים של כבוד.

הניסוי יכול להיות מילולי או פיזי.

אני אגרום לה להבין מה קורה, מה קורה בגופה.

נרצה לתת למוח המודע עבודה, לאונות הפרונטאליות עבודה כשאנו צופים בעבודה הפנימית.

מה קורה כשאני אומרת את המילים האלה?

אני אומרת, אני תוהה אם זה יגיע לחלק, כי אני לא רוצה שהילדה הזו תתאבד, היא בסיכון גבוה לכך.

כשניתן לחלק המודע לעבוד, נגלה רגשות, אולי מצבים יעלו. אנחנו מחפשים אחר 5 הדברים הללו: תחושה, פרספציה (תפיסה), ריחות, רגשות.

זה חלק מהמיינדפולנס,

אם אני אומרת לך את המילים הבאות, מגיע לך כבוד, מגיע לך כבוד. מה קורה אז?

אני שואלת, את מרגישה עצבות או בכי?

זה חוויה נעלמת, חוויה שלאדם אין. של – לי מגיע כבוד. זו חוויה שאין לה. לכן זה מרגש אותה.

אני אומרת כן, זה עצוב שאת לא מרגישה כך.

מה היא אומרת בדיוק? אני לא שמעתי.

אפשר לראות, זו לא שיחה, זה תהליך למידה איטי, מספיק זמן בשביל לחוות. החוויה הזו יכולה לזהות את העצמי. זה מיינדפולנס. אנחנו עוקבים אחרי השינויים האלה. אני שואלת מה קורה כשאני אומרת שמגיע לך כבוד. היא אומרת שהיא נרגשת מזה.

אני עושה ניסיונות.

אני אומרת זאת שוב. בואו נראה מה עוד נוכל לגלות. אני שואלת אם זה בסדר. מגיע לך כבוד.

היא חוקרת את החוויה שלה.

מה קורה, יש לך מחשבות או רגשות? היא אומרת שהיא מתחילה לחשוב על כך.

אני שואלת אותה על מה המחשבות שלה.

היא אומרת – התחלתי לתהות אם אני באמת ראויה לזה. האם אני באמת ראויה לכבוד.

זה החלק שבו אין את הביטחון. אני אומרת שהיא תוהה לגבי זה. היא עונה שכן.

היא שומרת על עצמה קטנה ואז היא מתחילה לדבר, אומרת שיש לה זיכרון, תמונה של עצמה בגיל 8. באותה חוויה שבה לא היתה לה שליטה.

זה היה כל כך מרגש עבורי. היא כל כך חכמה ורהוטה. היא באמת מגלה דרך החוויה, יש חלק בה שאין בו ביטחון וזה נגלה, היא שואלת שאלות, האם מגיע לי כבוד.

ואז אני שואלת אותה שוב, מה אותה ילדה בת 8 שבך צריכה?

ברני ציינה קודם, כשראיתי את הווידאו, תראו את הגוף שלה, וואו, ככה ישבת. הראש שלי הצידה, הכתפיים מסוגרות. זה כאילו שאני יוצרת תמונת ראי שלה. אנחנו עושות את זה בצורה אוטומטית. אנחנו מחוברים למטופלים שלנו. אנחנו מתחברים אליהם אבל אנחנו גם צריכים להיות מסוגלים להוציא אותם מהמחוות האלו.

חוזרת על המילים, אל תחשבי על מה אנשים חושבים, חשבי על עצמך.

זה עוד ניסוי, אבל אני מבקשת ממנה לעשות את זה באופן פנימי, האם את יכולה לספר לי על כך.

מה שגורם לזה להיות מיינדפולנס, היא שאנו רוצים לראות מה קורה. היא עושה את זה ואני עושה את זה יחד איתה. אני מעבירה לה את המסר, אל תחשבי על מה אחרים חושבים. זה קשור רק אליך.

בואי נראה איך זה נשמע לך, נבין איך זה מרגיש בפנים. תבדקי את זה.

היא התחילה לבכות קצת.

אפשר לראות את הדמעות.

איזה סוג של דמעות אלה? דמעות טובות או דמעות של עצב?

זו עוד שאלה של מיינדפולנס? איזה סוג של דמעות אלה? זה עוזר לה לעבד את החוויה שלה.

זה מרגש. הייתי כל כך נרגשת מהילדה הזו. לא ציפיתי ממנה להיות כל כך מקבלת. המיינדפולנס מעוגן יחסים באמת מצליח להעמיק את המערכת שמחוללת קשר.

כשאנחנו עובדים עם חלקים שונים של העצמי, חלקים שלא מתקבלים על ידי המשפחה שלנו, מילים והתנהגויות חדשות מתקבלים על ידי חלקים חדשים. צריך להיות מודע לזה, כי המציאות של חלקים שונים של העצמי יאותגרו על ידי חלקים אחרים.

תחילה צריך לעשות עבודה עם החלק שלא מרגיש ביטחון, זה יכול להשאיר חלק ממנה מאחור וזה יכול להחמיר את הסימפטומים. זה חשוב מאוד כשעובדים עם הגוף. היא נכנס למשרד ככה, זה מייצג חלק ממנה. כדי להוציא אותה מזה, ככה, אנחנו צריכים לקבל את זה שחלק ממנה יעלם. כשאנחנו עובדים עם הגוף שלה, אנחנו בעצם יכולים לגרום לסימפטומים להחמיר ואנו לא רוצים לעשות זאת לילדה עם נטיות התאבדות.

עכשיו אנחנו יכולים לעבוד ישירות עם הגוף ואינטגרציה דרך הגוף.

היא אומרת שמערכת מחוללת הקשר שלי תהיה יותר נמצאת. אני אדבר יותר בישירות.

זו שאלה חשובה, אם הייתי אומרת את החלק של המשפט.. האם זה משהו שתוכלי לנסות או שזה יגרום לך לחרדה? יש חלק בי שאומר שברור שזה יגרום לה חרדה, אחרת היא כבר היתה עושה את זה.

$1-       מה זה אומר לך, כשהראש שלך נוטה לכיוון אחד? מה ההרגשה מאחורי זה?

$1-       אני עושה את זה בגלל חוסר ביטחון.

$1-       וכשאת מעלה את הראש, את מרגישה פחות ביטחון?

$1-       יש חרדה, האם זה נכון? – כן.

יש בזה היגיון. כל סימפטום או תזוזה או מחווה מראים על משהו אדפטיבי. אנחנו צריכים להיות מודעים לזה.

אתם יכולים לחשוב על משהו שאתם יכולים לעשות כדי ליצור אינטגרציה בין שני החלקים הללו? האם אפשר לגרום להם לתקשר, ליצור דיאלוג?

מה לגבי הידיים שלה? בגלל שהיא מזיזה אותם?

כשהיא מרגישה חרדה, בבטן שלה, היא מניחה ידיים על הבטן. זה מה שאנחנו קוראים משאב סומטי. גם כשעובדים דרך הטלפון, אפשר למצוא משאבים סומטיים.

בוני עושה זאת הרבה עם הילדים. כשאתה מתחיל להרגיש שאתה בסכנה, אתה מרגיש את זה בגוף שלה, אתה פשוט עושה כך – שם יד אחת על הבטן ואחת על החזה. ואתה פשוט מחכה.

עבור רוב האנשים, לא כולם, עבור הרוב, זו מחווה מרגיעה. זה מרגיע את האנשים. אתם יכולים להדריך אנשים לפעולה זו.

אתה יכול לנשום. כן. משאבים סומטיים הם מאוד ספציפיים עבור אנשים שונים. צריך למצוא את האדם המתאים לכך. לאנשים מסוימים נשימה עמוקה יכולה להיות מאיימת כי זה מעודד את המערכת הדורסלית-וגאלית.

אנחנו חייבים למצוא את המשאבים שמתאימים עבור הגוף של אותו אדם.

כשאת מרימה את הראש, האם את מרגישה את החרדה בבטן? שימי את הידיים שלך. האם זה משנה משהו? –כן.

$1-       מה קורה? –אני מרגישה בטוח וחם.

אני עובדת הרבה עם תנועה ועמידה, כי אנחנו לא עוברים את החיים על ידי ישיבה בכיסא. אז חייבים לעשות אינטגרציה עם העמידה.

$1-       עמדי, ונראה איך זה מרגיש. איך זה מרגיש?

$1-        זה מרגיש יותר מעודד. זה מרגיש טוב יותר.

זו היתה התמצית של המפגש הראשון.

אמא שלה פרצה בדמעות כשהיא ראתה את בתה כך, אמרה שהיא קיבלה את הבת שלה בחזרה. זו אמא אוהבת ודואגת. עובדת 7 ימים בשבוע, עושה את כל מה שהיא יכולה עבור 4 ילדיה. שאלתי את סיליה, דיברנו על שיעורי בית והיכולת שלה להחזיק את הראש למעלה, על החרדה בבטן, על היכולת לדבר אל הילדה בת 8 שבתוכה, שמגיע לה כבוד, על כך שהיא לא צריכה לדאוג ממה שאנשים חושבים. שאלתי אם היא רוצה לשתף את אמה והיא אמרה שכן. הן עבדו יחד על שיעורי הבית הללו ואחרי 5 ימים אפשר לראות את השינוי.

$1-       האם את עדיין מרגישה את החרדה?

$1-       לא כל כך הרבה.

הקול שלה ירוד. זה מעניין כיוון שהיא התאמנה על דברים שאפילו לא דיברנו עליהם.

היא בעצמה התאמנה על הגברת הקול.

היא אמרה שעשתה את שיעורי הבית ואמרה שהיא לבושה בבגדים יפים יותר, יש לה יותר ביטחון עצמי.

המפגש ארך כמעט שעה. זה תלוי כמה זמן מטופל יכול להיות מרוכז. לפעמים קובעים טיפולים ארוכים יותר, אבל בדרך כלל זה אורך כשעה.

$1-       תוכלי לומר מה משנה את הציפיה לטווח ארוך, כמה זמן זה לקח כדי לחזור למסלול?

סיליה השתתפה באחת הקבוצות, בתחילה שמה כריות על הבטן, היתה מאוד פגיעה..

אני חושבת שעשיתי שתי פגישות עם האם והילדה ושלוש עם סיליה. רואים אפשרויות ודלתות פתוחות. יש לי מפגשים כאלה, אך בטוח לא כל מפגש. לא כל מפגש עם סיליה הוא כזה דרמטי. אצל מטופלים מסוימים שהיתה להם חוויית היקשרות בטוחה ואחר כך טראומה, אפשר לעבוד איתם בזמן קצר. מטופלים שלא היתה להם חוויית היקשרות טובה, זמן הטיפול הוא יותר ארוך. לוקח לתשומת לב תרגול וניסיונות חוזרים.

אתם יודעים מיהו ריק קלַאפט? הוא מומחה בדיסוציאציה. הוא אמר שעבודה לטווח ארוך, בשליש הראשון עובדים על מה שהיה בפעם קודמת ואינטגרציה לתוך מה שקורה עכשיו והחלק השלישי הוא עושה אינטגרציה של מה שהיה בטיפול לקראת סוף הסשן.

מתחילים לראות את הדינמיקה המשפחתית, חלק מושפע תרבותית.

אצלי, אמי היתה אירופאית, אבי היה בריטי. לא היו הרבה חיבוקים. לאמה היו הרבה בעיות, אומרת שסיליה רוצה לחבק אותה כל הזמן והיא אדם עסוק. היא עובדת 7 ימים בשבוע, אני רוצה לנוח קצת, זה יותר מדי בשבילי. אז היא מרגישה שסיליה משפיעה על האנרגיות שלה. אמא שלה מנסה ליצור גבולות איתה. סיליה מרגישה שאמה דוחה אותה, אבל אמה אומרת שהיא לא דוחה, אלא רק עסוקה.

סיליה מגיעה לקבל חיבוק כמו שהיא עושה בבית. הן עשו את זה כבר 3 פעמים. אמה קובעת גבולות. סיליה מתרחקת.

רואים אם לחוצה שכל כך מוקלת מכך שהיא מקבלת קצת מרחב.

כשאתה מבין שזה לא בגללך, אמא שלך לא דוחה אותך אלא רק צריכה מרחב, זה בסדר. זה 15 הדקות הראשונות של המפגש. אחר כך דיברנו על כך שסיליה בולימית. סיליה אומרת שהיא לא רוצה לדבר על כך, זו תקופה נוראית בחייה. אמא שלה התחילה לבכות וכעסה עליה. זו היה הרגע בו רציתי להרוג את עצמי.

היתה לה פרשנות להתנהגות של אמא שלה. שתיהן בכו. זה נושא קשה לדבר עליו.

שאלתי, איך אמא שלך צריכה להגיב כדי שלא תרצי להפסיק לחיות. (לדבריה).

סיליה אומרת, אם היתה יכולה להיות יותר רגועה. אני מרגישה שיש בה כעס והיא מנסה להרחיק אותי.

אמא שלה אומרת – מה?! אפשר לראות מהבעת הפנים שהיא מאוד מופתעת.

סיליה מבקשת מאמה להיות רגועה יותר.

היא אומרת שזה בלתי אפשרי, אני דואגת, אני לא יכולה להיות רגועה. זה בתוך המערכת שלה. לסיליה יש צרכים ואמא שלה לא יכולה להיות נצרכת.

זה קורה כי האם רוצה שסיליה תספר לה הכל, אבל סיליה אומרת, איך אני יכולה לספר הכל כשיש לה תגובות כאלה מוגזמות. והיא בת 13, כל ילדה בת 13 לא מספרת הכל לאמה.

סיליה מרגישה שאמא שלה מנסה לגרום לה לדבר כל הזמן אבל היא לא רוצה לשתף אותה בהכל. סיליה רוצה לעשות דברים בעצמה, אומרת – לפעמים אני רוצה לספר את האמת, אבל לא תמיד אני יכולה לספר את הכל.

על זה אנחנו עובדים. האם מוצאת מחוות שהיא משתמשת בהן כשהיא מנסה לגרום לסיליה לספר לה דברים.

אתם יכולים לשמוע את מה שהיא אומרת – אני מחזיקה אותה ואפשר לראות איך הידיים שלה מסביב, ואמא שלה אומרת, אני צריכה שתספרי לי על כל דבר שקורה. סיליה צריכה לקבוע את הגבולות שלה ולראות האם אמה יכולה לכבד את הגבולות האלו.

האם מנענעת בראשה, כי היא אומרת שסיליה לא קובעת לעצמה גבולות. היא עושה כל מה שאומרים לה ולא באמת יכולה להגיד לאנשים לא.

זה מאוד מעניין, כיוון שאפשר לראות את הרובד הגלוי והרובד הסמוי של האם. ברובד הסמוי, לאֵם יש צורך נוסף. האמא ממשיכה להתלונן שסיליה עושה כל מה שהאחים שלה רוצים. החלטנו להתאמן על לעמוד וסיליה אומרת שהיא רוצה להתאמן על לומר לא כשאמא שלה מבקשת ממנה לעשות משהו. סיליה אומרת שהיא רוצה להתאמן על לומר לא כשאמא שלה מבקשת ממנה להדיח כלים. אמא שלה אומרת שעליה להתאמן על לכבד את הגבולות של סיליה.

אנחנו עושים את זה וורבאלית – האם אומרת לסיליה, שטפי כלים. סיליה: לא. אמא: בסדר, קחי לך 5 דקות. את אומרת 5 דקות, אבל את תיקחי לך חצי שעה.

אנחנו רואים את כל המערכת של גבולות כאן.

אני אומרת לאם, את חייבת לכבד זאת. היא אומרת – לא.

זה כיף, אבל זה עניין משפחתי פה. ניסינו פעם נוספת.

קיוויתי שסיליה תחווה את זה שאמה מכבדת את הגבולות שלה. תראו את הפנים של האם, כשסיליה אומרת לא.

היא אומרת, אני רוצה שתספרי לי על הכל.

סיליה אומרת לא.

ואמא שלה אומרת – למה??

סיליה אוהבת את זה. תראו את החיוך, כמה ישר היא יושבת.

זו דוגמא אחת למפגש עם סיליה ואמא שלה.

יש לי שאלה לגבי החיבוק, האם יש מקום לדבר עם האם ביחידות על המשמעות של החיבוק.

הייתי רוצה לעבוד עם האם וזה הצעד הבא, זה גם חלק מהמערכת המשפחתית. האם מחליטה, גם כשסיליה נהנתה והצליחה בקבוצה, האם החליטה להוציא את סיליה מהקבוצה.

אחרי 8 חודשים האם אמרה שהדברים נעשו טובים יותר והם החליטו לעשות הפסקה.

אתם צודקים לגבי החינוך ההורי. כל אחד מהם יכול לעזור ולשנות את המערכת.

$1-       עניין הגבולות היה של האם ושל הבת.

יכולות להיות לזה הרבה משמעויות. לא חקרנו את זה, אז אני לא יודעת. זה יכול לסמל כל כך הרבה דברים. יכולתי לציין שהרגל שלה רועדת והיא היתה עונה, אבל לא חקרתי את זה.

יש לנו עוד דוגמאות להראות לכם, אז נמשיך.

דיברנו על 5 התנועות אתמול. ראינו מפגש אחד על הילד שניסה לנוע אחורה כל הזמן.

זו דוגמא על ילד בן 6 שעושה את אותן התנועות.

כשצופים על דנה ותמי עובדים ביחד, אפשר לחשוב על כמה דיאדות שעובדות יחד.

דויד, בן 6, הופנה מבית הספר בגלל התנהגות וחוסר יכולת לקבל גבולות של ילדים. הוא תמיד צריך להתנצל על משהו או בפני מישהו. ההורים נפרדו והקושי של תמי היה שהיא נסגרה, התרחקה מהאחים שלה. הבנים היו עסוקים בלריב זה עם זה ולמדה שאם תיעלם לחדר, היא תהיה בטוחה. היא שקטה בבית הספר. היא אובחנה עם עיכוב בשפה. בגיל 6 אנחנו מסתכלים עליה, היא בקבוצה מזה שנה.

מתחילים בכך שדוד יוצר מחווה ומבקש מתמי להתקרב.

זה יכול להיות נכון בשביל דוד, תמי התקרבה אבל זה קרוב מדי עבורה. היא לא יכלה לחכות בשביל לחזור אחורה. הוא כבר צמוד לקיר, והיא עדיין מבקשת ממנו להתרחק. הוא לא יכול להתרחק יותר מזה.

תראו את תמי מאוחר יותר, כשהיא צעירה יותר. היא יכולה להיות אסרטיבית כשלפני כן היא לא יכלה לדבר כלל.

היא אומרת, טוב, בוא ממש קרוב. אבל צפו בשפת הגוף שלה כשהוא מתקרב.

היא אומרת – וואו, לא התכוונתי כל כך קרוב. זה קרוב מדי.

בוני מנסה לחנך את דוד, כי עם זה יש לו בעיה. הוא לא מבין אנשים אחרים. בוני אומרת, אתה רואה איך הידיים שלה עלו? הוא לא שם לב כלל. הגוף שלה זז אחורה. תסתכלו עליו. הגוף שלה זז אחורה ומה הוא עושה? זה מה שהוא עושה בביה"ס. הוא מציק, הוא לא מקבל כשאומרים לו "עצור".

זה הפך לדחיפה. עכשיו היא אומרת, אתה יכול להתקרב יותר. אבל כשהיא אומרת להתקרב, הגוף שלה אומר – אל תתקרב יותר מדי.

זה המרחק המתאים.

היא צריכה יותר מרחק ממה שהוא צריך.

בוני את צריכה לדבר על כך.

פעם אחת נתנו להם להדגים והם יכלו לחזור על הסשן הזה. מי לדעתם לא זכר את הסשן? דוד. ואז הוא צפה בווידיאו, הוא היה יכול לעשות אינטגרציה טובה יותר והוא יכול להסביר זאת. היתה פגישה עם המשפחה, עם ההורים, כדי שיוכל לתרגל גם בבית עם האח הקטן שהוא היה מרביץ לו.

הוראה שבוני נתנה לדוד היא – מאוד לאט. הרבה יותר לאט. היא ביקשה לרדת לאיטיות כדי שיוכל לעקוב אחרי הרצף של התנועות שלו.

הרעיון הוא שהפעולה הספציפית, שלא יעשה את הפעולות הספציפיות האלה בבית הספר, אלא שהפעולות האלה יצרו תבנית פנימית שבה יש לדוד תחושה שאפשר לעשות משא ומתן על גבולות.

עשינו את התנועות האלה אתמול. אחת התנועות, של לרצות להשיג, תפיסה ומשיכה.

הוא אומר, אני זוכר שמשהו נכנס למעגל שלי, אני אומר – אין סיכוי. השאר בחוץ. בוני אמרה שלמדנו משהו שונה. בואו נראה מה קורה כשאתה מושך. מרגיש כמה הזרועות שלך חזקות. הוא מושך יותר מאשר נשען. בוני אמרה, בואו נחזור שוב. אתה תמשוך ואני אמשוך. תקשיבו לקולות שלו. ברגע שזה נהיה משיכה הדדית, הוא התחיל לעשות קולות של תינוק. אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה אומר, אבל יש שם משהו, עם ה"תן וקח". זה מעניין. האם אנחנו יכולים לעבוד עם זה ולפתח את זה?

הוא אפילו לא עונה לשאלה איך זה מרגיש. הוא ממשיך עם הקולות. אחרי כמה דקות – הוא חוזר למשיכה, מרגיש את הכוח. היא מחזירה אותו למשאב של משיכה בלבד.

כשהוא בקשר עם אמו הוא נמצא ברגרסיה. כשהוא חוזר לקול התלותי הזה, זה לא מפתיע.

נוכל להתמקד בזה, לשאול שאלות לגבי הקול. זו דרך.

אפשר גם לבקש להגזים את זה, לעשות זאת ביחד, לשיים את זה, להציע לעשות קולות של תינוקות ביחד. אפשר להתייחס לזה כניסוי.

אציג את הילדה הבאה. זה אחד מהיר, על היכולת לדחוף ולהרחיק ולומר לא. נערה מתבגרת שהגיעה כיוון שקיימה יחסים עם הרבה גברים והיא חשה הרבה כאב בגופה.

תראו איך היא דוחפת. נסו זאת. זה מאוד סמלי לאמירה שלה "לא". כל הסשן אנחנו מתאמנים על לומר "לא". תראו את ההבדלים.

זו שאלה טובה, מה מתרחש כל הזמן הזה.

אנחנו עובדים הרבה עם תחושת הדחיפה הזאת.

המטופלת האחרונה, כשהיא דוחפת ככה, היא אומרת, אמרתי לבנים האלה לא, אבל שכבתי איתם בכל זאת. היא מדברת על כך שהגבולות שלה לא מקובלים על ידי אחרים.

זו המטופלת של בוני.

זה מפגש קבוצתי. היא אומצה על ידי שתי אמהות שנפרדו ואז אם שלישית הגיעה לחייה. אחיה הגדול הוא ששלט בבית ואף אחד לא היה יכול לחנך אותו. המנייריזם שלה היה הדרך שלה לשרוד. המשפחה אמרה שהיא לא מסיימת דברים. היא כן סיימה תיכון עם הרבה תמיכה, היא היתה בקבוצה מגיל 13. היא התקבלה לקולג', אבל לא הצליחה בלימודים.

היא היתה חותכת את עצמה, חובטת בקיר. כשפעולה היא לא אפקטיבית, אנחנו מפתחים פעולות חילופיות. כשפעולה של יצירת גבולות לא יוצרת את התוצאה הרצויה, נוצרת פעולה אחרת במקום, כמו חבטה בקיר או יצירת חתכים. ברגע שהאנשים מקבלים בתוך הגוף שלהם את התנועה של הדחיפה, המצב שלהם משתפר.

אנחנו מדברות על המריבות ואיך היא מגיבה. אני שואלת, את לפעמים בורחת? היא עונה שלא.

בקבוצה יש כמה ילדים, אחד מהם יושב מכווץ מאחורי הספה. זו היא.

למה? – כי אין לאן ללכת.

היא אומרת, אני לא יכולה לברוח ואני לא יכולה לריב, כי אחיה הוא אלים. הילדה מספרת שהיא קופאת, כי זו התגובה היחידה שהיא יכולה ליצור.

הילדה האחרת אומרת שזה דומה למה שהיה לה עם ההורים שלה.

היא מדברת על כך שהיא היתה "עוזבת" כשהיא נעשית עצבנית.

היא רוצה להיות חלק מהסשן, אבל היא רוצה להישאר מוגנת.

בוני מאשרת את הקפיאה שלה.

בוני שואלת אם זה נאמר נכון. היא מאשרת שכן.

ניסוי שהחל בדחיפה בכרית, בן אדם אחד שדוחף ואדם אחר שמקבל את הדחיפה. וזה נעשה בטוח. ככה הקבוצה עוזרת לה לעשות משהו שאחרת היא לא היתה יכולה לעשות.

אני עובדת עם נשים רבות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. הן מתאמנות על הפעולות האלה. מדברים על היכולת לבחור מתי להגן על עצמן ומתי לא. לפעמים השימוש בפעולה של הדחיפה רק יכולה לגרום למצב שבנסיבות הקיימות להחמיר.

צפו בנערה בחולצה השחורה. היא מעודדת אותה, כי ברגע שסאלי יוצרת דחיפה, הבחורה בחולצה השחורה (הבחורה שמקבלת את הדחיפה) אומרת – לזה התכוונתי. היא מרגישה את ההבדל. באותו רגע, סאלי מקבלת את החיזוק העצמי. היציבה שלה נעשית ישרה יותר, יש גאווה בגוף.

לכל אחת מהבנות בקבוצה היתה אפשרות להתנסות בכל אחת מחמשת התנועות ולהשלים אותן.

עכשיו נעבוד על עיבוד סנסורי, ב-15 דקות שנותרו.

עיבוד סנסורי זה תהליך מורכב שאנחנו לומדים לעשות באופן אוטומטי כשאנחנו מתגברים.

כשאנחנו מעבדים את המידע הסנסורי בצורה טובה, אנחנו יכולים לפעול בכיוון הנכון.

בואו נדבר על פרופרספציה. הפעולה של השרירים והמפרקים. התנועה במרחב.

יש לנו מידע על השרירים שלנו ואיפה אנחנו במרחב.

עבור ילדים שיש קשיים בפרופרספציה, יש אגרסיות, התפרצות לתוך דברים, בעיות קואורדינציה. עבור הילדים האלה, מעיכה של הגוף, יכול לעזור לילד להתארגן מבחינה פיזית, סומטית.

זה הילד השלישי במשפחה, מתוך 3 ילדים. פגשתם את תמי ואת שי. זה הילד הבוגר. הוא מאובחן כאספרגר, שייך לספקטרום האוטיסטי. אני לא חושבת שזו האבחנה המדויקת. יש לו קשיים ליצור אמפטיה או לחוש אחרים. הוא לא מודע לעצמו בעולם. הדוגמא הטובה היא כשהוא הולך איתי בגשם ויש ילד נוסף, הוא נכנס לשלולית ומגלה שהוא רטוב לגמרי, הוא מוצא עצמו בסיטואציות שהוא לא היה מודע להן. הוא מאוד חכם ומאוד לא מודע לעצמו ולאחרים. אתם תראו אותו משתמש בכדור התרפיה. הוא מאוד נהנה מהקצב ומהתנועות. יש מין גרביים שאפשר להיכנס לתוכם והם "מחבקים" את הגוף ומועכים אותו. כשאתם בתוך ה"גרב גוף" אתם רואים את העולם שבחוץ, אך לא יכולים לראות אתכם. הוא נכנס לגרב יחד עם הכדור. זה תואם לצורך שלו לגירוי פרופריוצפטיבי. ככל שהוא נמתח יותר, כך הוא מבטא גירוי פרופריוצפטיבי גדול יותר.

אני לא חושבת שלילד הזה יש אמביציה לעשות זאת כשרואים אותו. עבור ילד אחר, אפשר להשתמש בגרב בדרך כזאת.

-האם הוא יודע שלא ניתן לראות אותו אך הוא רואה אותך.

הילדים יודעים שהם יכולים להתחבא בתוך זה. הילד יכול לומר לי דברים, ואני לא יכולה לראות אותו.

זה אימון טוב לטראומה של לידה.

אנחנו לומדים איך להשתמש בגרב. כשמסתכלים על הקשיים של הילד, יש הרבה מערכות סנסוריות שצריכות עימות. יש ילדים שצריכים רעשים חזקים יותר. היתה למשל ילדה שהיתה איתי בפגישה ולא יכלה להביט בעיניים. סיכמנו שהיא לא חייבת להביט בי. כשהסתובבתי, אז היא הרגישה בטוח. כשלא הסתכלתי עליה היא יכלה להיכנס לתוך החדר.

הילד שנראה לכם, היה לא מודע למגע, היה לו קושי עם כאב. אפשר לראות את הילד.

נשארו לנו עוד 5 דקות. הזמן עף. נראה לכם מעט מהמפגש הזה ונדלג על כמה אחרים.

הילדה מושכת בשיערה, בוני עשתה מפגש אחד איתה. היא בת 3. בוני עוקבת אחרי תנועות הילדה. ההורים אומרים שהיא עושה את התנועות האלה כל הזמן.

הבועות צפות ועולות למעלה.

היא מלמדת אותה על הגבולות שלה.

$1-       בואו ניתן לבועות לעלות למעלה למעלה.

היא אומרת, את לא יכולה לשבור את הגבולות שלי, את לא יכולה לנפץ את הבועה.

$1-       השתמשי ברגליים שלך.

היא אוהבת להשתמש ברגליים שלה. היא דוחפת את הרגליים של אביה. היא ממשיכה להתאמן. פה בוני נותנת יעוץ להורים.

היא אומרת שהילדה מאוד סנסורית. הגירוי שאתם מרגישים עכשיו, האם אתם יכולים להרגיש משהו? בשבילה המשיכה הזאת הרגישה נכון. ההורים ניסו לעשות זאת, כדי לנסות להבין ולהרגיש מה עובר על הילדה.

$1-       אם מושכים חזק, זו הרגשה מאוד חזקה.

בוני חינכה את ההורים. אפשר לראות איך הילדה בועטת עם הרגליים. היא אוהבת לבעוט. היא חזרה כל פעם לבעוט. היא המשיכה.. בוני אמרה שזה יכול להיות אסוציאטיבי.

היתה לה קופסת טוב שהיא בעטה בה, בעטה בכדור בבית. הם קנו כדור ששמו באוטו והיא יכלה לבעוט בו בשעה שנסעה באוטו. היה עוד כדור שהיה קשור למיטה והיא בעטה בו כשישנה במקום למשוך בשיער. ההמצאות האלה מאפשרות להורה לתת לה להמשיך עם מה שהיא עושה.

נגמר לנו הזמן. זה עבר מהר. אתם יכולים להגיע אלינו באימייל. הייתם קהל נהדר.

סוף טוב הכל טוב

ג'ודיתה נותנת מתנות קטנות לפאט ובוני ומודה להן על הסדנה היפה

ומקריאה שיר של יהודה עמיחי "הגוף הוא הסיבה לאהבה"

מסתבר בהפתעה שפאט אוהבת את עמיחי J

התמלול נעשה בעמל רב ובקשב ע"י המתרגמות תמר שפנייר ואינה tamarspanier@gmail.com,

בעריכת ג'ודיתה בן-דוד (פרוייקט טובו) ובהזמנת כנס ט.ד.י 2014. תודה.