שאלות נפוצות

מהו הגורם לדיסוציאציה ולהפרעות דיסוציאטיביות?

מחקרים בנושא נוטים להראות שמקור הדיסוציאציה הינו במכלול של גורמים סביבתיים ואישיים.
לא סביר שנטייה לדיסוציאציה היא תורשתית גנטית (Simeon et al., 2001). במרבית המקרים, התעללות כרונית רגשית,
פיזית ו\או מינית בילדות וסוגים אחרים של טראומה קשורים להתפתחות הפרעות דיסוציאטיביות (e.g., Putnam, 1985).
בהקשר של טראומה חמורה החוזרת ונשנית בילדות, יכולה דיסוציאציה להיחשב כאדפטיבית (הסתגלותית) מפני שהיא מפחיתה
את החרדה המשתקת שנגרמת על ידי הטראומה. למרות זאת, אם השימוש בדיסוציאציה נמשך גם בבגרות כשהסכנה המקורית
איננה מאיימת עוד, יכולה הדיסוציאציה להיחשב לבלתי מסתגלת, כלומר לפתולוגית. המבוגר הדיסוציאטיבי עלול להמשיך
להתנתק באופן אוטומטי במצבים הנתפשים כמסוכנים או כמאיימים, ללא כל בדיקה מקדימה לבירור אם אכן קיימת סכנה אמיתית.
מצב זה עלול להשאיר את המבוגר הדיסוציאטיבי "מרחף" בהרבה מצבים יומיים רגילים, ללא יכולת להגן על עצמו כראוי במצבים של סכנת אמת.

דיסוציאציה יכולה להופיע גם במצבים של הזנחה קשה ו\או התעללות רגשית קשה, אפילו ללא מציאות נראית לעין של
התעללות פיזית או מינית. ילדים יכולים להפוך לדיסוציאטיבים גם במשפחות שבהן הורים נוהגים להפחיד את ילדם
באופן בלתי צפוי. לעיתים, מדובר במקרים של הורים הסובלים בעצמם מאישיות דיסוציאטיבית, או בהורים היוצרים
יחסי זיקה (התקשרות) בדרכים סותרות
(Anderson & Alexander, 1996; Blizard, 2001; Liotti, 1992, 1999a, b; West, Adam, Spreng, & Rose, 2001).

ההתפתחות של הפרעות דיסוציאטיביות במבוגרים קשורה, ככל הנראה, לרמת הדיסוציאציה שהופעלה בזמן האירוע הטראומטי עצמו. דיסוציאציה חמורה בזמן האירוע הטראומטי מגדילה את הסבירות של יישום מנגנונים דומים לאחר האירוע. היסטוריה של טראומה בילדות מעלה בצורה משמעותית את הסבירות להופעת ההפרעה דיסוציאטיבית בבגרות