קראתי וראיתי סרטים על דיסוציאציה, במיוחד הפרעת ריבוי אישיות, במבוגרים. האם התופעה מתקיימת בצורה כזו גם בילדים?

בהשוואה למבוגרים, דיסוציאציה בילדים איננה כל כך ברורה ומובחנת. כמו שמתואר בשאלה מס.1 הפרעת ריבוי אישויות, המכונה כיום "הפרעת זהות דיסוציאטיבית", הינה צורה קיצונית של דיסוציאציה שבה תפישת העצמי של האדם התפצלה למצבים או חלקים שעלולים לא להיות מודעים זה לזה. מרבית הילדים והמבוגרים יחוו דיסוציאציה פחות קיצונית.

הגיל הצעיר של ילדים דיסוציאטיביים בדרך כלל לא מאפשר קיבוע תכונות או אפיונים ספציפיים של המצבים הדיסוציאטיביים שלהם. לפיכך, מצבים אלה פחות מובחנים וברורים מאלה הנצפים בקרב מבוגרים. כמו כן, הרבה ממצביו הדיסוציאטיביים של הילד עשויים להיות קרובים יותר לגילו הכרונולוגי (בהשוואה לחלקים ילדיים אצל המבוגר הדיסוציאטיבי), עובדה זו עשויה להקשות על האבחנה בדיסוציאציה בקרב ילדים. אצל ילדים יבואו מצבים כאלה לידי ביטוי בכך שלמשל חלק אחד של הילד יתנהג בצורה תינוקית או כמו ילד בגנון, בעוד שחלק אחר של הילד עשוי להתנהג בצורה יותר בוגרת ולדרוש שיתנהגו אליו כאל מישהו מבוגר יותר.

החדשות הטובות שניתן לבשר כאן הן שמכיוון שהמצבים הדיסוציאטיביים בילדים אינם מפותחים כמו אלה הנצפים בקרב מבוגרים, הרי שהמופרדות של מצבי העצמי הללו אינה כל כך חזקה. ילד יכול להעשות מודע לחלקיו השונים בצורה קלה יותר ממבוגר, ובעיות אמנזיה (שכחה ובעיות זכרון) אצל ילדים יכולות להיפתר בטיפול יותר בקלות.

הנה רשימת הבדלים בין מצבים דיסוציאטיביים בקרב ילדים בהשוואה לאלה במבוגרים:
א. שינויים בקול, אפיוני התנהגות, ומצבי רוח בילדים הינם פחות דרמטיים מאשר אלה במבוגרים.

ב. בעיות ריחוף (ראה שאלה 3) או מצבי טראנס (ראה שאלה 3) בילדים הינם בדרך כלל קצרים יותר במשכם ופחות מובחנים ולרוב נחשבים לבעיות קשב.

ג. ילד עשוי שלא להבין שהקולות או ה"אנשים הפנימיים" שיש לו הינם דבר יוצא-דופן. ילד עשוי גם כן לפחד או להתבייש לדבר עליהם אם הם מפחידים אותו.

ד. התנהגויות מיניות או תוקפניות, כולל פגיעה-עצמית, שעלולות לקרות תוך כדי מצבים דיסוציאטיביים, הינן בדרך כלל חמורות פחות מאלה המופיעות אצל מבוגרים.