נייר עמדה נתמך־ראיות מדעיות בנושא זיכרונות טראומה "משוחזרים" או מנותקים
נייר עמדה נתמך־ראיות מדעיות בנושא זיכרונות טראומה "משוחזרים" או מנותקים
מסמך שהתפרסם ב 12.10.14, שכותרתו "גילוי דעת לגבי תקפותם המדעית של זיכרונות מודחקים ומשוחזרים", ואשר חתומים עליו 47 אנשי אקדמיה בולטים, זכה לתפוצה נרחבת בתקשורת. המסמך קרא שלא להסתמך על זיכרונות מודחקים של תקיפה מינית בילדות כראיה קבילה בבתי המשפט בישראל.
בניגוד לדעות המובעות באותו גילוי דעת (להלן מסמך ה־ 47), אנו תומכים בהחלטתו של בית המשפט להכיר בזיכרונות כראיה. אנו טוענים כי זיכרונות שעלו לאחר אמנזיה דיסוציאטיבית ('משוחזרים') אינם מהימנים יותר או מהימנים פחות מכל צורה אחרת של אחזור זיכרון, ויש להשתמש בהם בעת פסיקה משפטית תוך שימוש באותם כלי הערכה המשמשים כדי להעריך צורות אחרות של עדות ראייה.
מסמך ה־ 47 מתייחס ל"מחלוקת חריפה בקרב קהילת אנשי המקצוע בתחום הפסיכולוגיה", ביחס לשאלה האם קיימים בכלל זיכרונות מודחקים של טראומה. ראשית, הם טוענים שמחקרים מהימנים מראים כי אנשים עשויים להאמין אמונת שווא באירועים שלא התרחשו מעולם, ולפיכך ייתכן שישנו הסבר חלופי לזיכרון משוחזר נתון. שנית, הם קובעים שלא קיימת אבן בוחן כלשהי אשר יכולה להבטיח שזיכרון משוחזר מסוים הוא אמיתי. לעומת זאת, אנו טוענים, בהסתמך על עיון מדוקדק יותר במחקר העדכני, שגם זיכרונות רציפים וגם זיכרונות ״משוחזרים״ של תקיפה מינית בילדות, לכאורה, ראויים להיבחן בבית המשפט.
כמומחים אקדמיים וקליניים בתחום הטראומה, אנו מפנים את תשומת לבו של הקורא למה שמסמך ה־ 47 אינו אומר.
מסמך ה־ 47 אינו קובע שהחוקרים אספו זיכרונות רציפים ו״משוחזרים״ של תקיפה מינית בילדות לכאורה, בחנו אותם כראיה לאמת ושקר, וקבעו שזיכרונות משוחזרים מהימנים פחות מזיכרונות רציפים. מחקר השוואתי כזה אכן קיים, אבל הממצא האוניברסלי הוא שזיכרונות משוחזרים של תקיפה אינם מדויקים פחות (וגם אינם מדויקים יותר) מאשר זיכרונות רציפים. זיכרונות רציפים וגם משוחזרים עשויים להיות אמיתיים או כוזבים, או להכיל תמהיל של מידע מדויק ומידע בדוי. אף חוקר סביר לא יכחיש זאת.
מחקרים הבוחנים את מידת דיוקם של זיכרונות משוחזרים נערכו בשיטות רבות ושונות. היו חוקרים שראיינו את התוקפים, לכאורה, או את קורבנות הטראומה ששחזרו את אירועי הפגיעה בהן, ומצאו ראיות משכנעות לגיבויים של חלק מהזיכרונות (לרבות הודאה מצד האדם המואשם). שיטת מחקר אחרת עסקה ביצירת קשר מחודש עם ילדים שהטראומות שלהם תועדו במחקרים קודמים או ברשומות רפואיות מלפני עשרות שנים. תוצאות מחקרים אלה מעלות כי חלק מהנבדקים, שכבר היו בוגרים בזמן המחקר, לא זכרו את הטראומה שתועדה כשהיו ילדים, ואחרים דווחו שהיו להם תקופות שבהן הם לא זכרו את הטראומות המתועדות, אך נזכרו בהן כעבור זמן.
מצד שני, פותחו פרדיגמות מחקר ניסויי מתוחכמות שנועדו לדחוק באנשים להיזכר ב"זיכרונות אבודים" שנוצרו, למעשה, על ידי החוקרים או שנאספו מקרובי משפחה של משתתפי המחקר. סוג זה של מחקר אכן מצא שחלק קטן מהאנשים טען שזכר פיסות של זיכרון אודות אירועים שפירים יחסית שהחוקר בעצם המציא. אולם הנבדקים נזכרו גם בפרטים מהזיכרונות האמיתיים שהחוקרים אספו מקרובי המשפחה, ושאותם שכחו הנבדקים. לסיכום, יש ראיות לכך שזיכרון אכן עשוי לתעתע ושאפשר לאבד זיכרונות ואז לשוב ולמצוא אותם.
אכן, אין שיטה אובייקטיבית לקבוע האם זיכרון משוחזר הוא אמיתי בטרם הבאתו לעיון בית המשפט. מסמך ה־ 47 החוקרים הישראליים אינו מציין שהדבר נכון גם לגבי זיכרון רציף. אנו טוענים כי ההוכחות הטובות ביותר לתוקף של זיכרון משוחזר זהות להוכחות הנאספות לתיקוף זיכרון רציף שצף שוב לאחר פרק זמן מסוים. דוגמאות להוכחות כאלה הן: עדי ראייה , ראיות ביולוגיות, אמירות מתועדות של הנפגעת מאותה עת, הודאות של הנאשם במקרים החזקים ביותר, וכמו כן, ראיות נסיבתיות חזקות שעשויות לשכנע את השופטים.
ולבסוף, כותבי מסמך ה־ 47 מרמזים, אך אינם קובעים, כי "אלה המאמינים שזיכרון מודחק-משוחזר הוא אפשרי" הם קבוצת מיעוט בקרב אנשי החוקרים והמומחים בתחום. למעשה, מאז שנות התשעים נעשו שוב ושוב ניסיונות כושלים על ידי המתנגדים לתוקף של זיכרון טראומה משוחזר להכניס את תופעת "תסמונת הזיכרון הכוזב" לשני האוגדנים המקובלים של אבחנות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. ״תסמונת הזיכרון הכוזב״ השנויה במחלוקת לא הוכרה בשל היעדר ראיות מדעיות מספיקות שיתמכו בהכללתה באוגדנים הפסיכיאטריים. במקביל, תועדו שוב ושוב הראיות המדעיות לתוקף של "זיכרון טראומה מודחק", שבעגה המקצועית יותר מכונה "אמנזיה דיסוציאטיבית". האבחנה של אמנזיה דיסוציאטיבית נותרה על כנה במדריכים הדיאגנוסטיים.
כותבי מסמך ה־ 47 צדקו בכך שהמחלוקת שהתגלעה בראשית שנות התשעים, כאשר העדות הראשונה של זיכרון משוחזר נכנסה לאולם בית המשפט, הפנתה את תשומת הלב הציבורית לשני פלגים נצים. קבוצה אחת, בעיקר מטפלים בטראומה, האמינה שבזיכרונות משוחזרים יש אמת מיוחדת ושאין לפקפק בהם. קבוצה אחרת, בעיקר חוקרים לא-קליניים, האמינה שאין כל מהימנות בזיכרונות משוחזרים. קבוצה נוספת הגדולה ביותר, המורכבת מרוב חוקרי הטראומה, חוקרים מהתחום הקוגניטיבי והביולוגי, ומספר רב של פסיכולוגים קליניים, סברה כי הן זיכרונות כוזבים והן זיכרונות משוחזרים עשויים להופיע. מחקרים מאז מלחמת העולם הראשונה תיעדו שוב ושוב אמנזיה דיסוציאטיבית אצל מקצת חיילים שנחשפו לאש הקרב. אצל חלק מהחיילים הללו תועדה בהמשך היזכרות במידע המנותק. לעומת זאת, מיעוט קטן של חיילים אלה בדו או שיקרו לגבי חוויות הקרב שלהם.
ריבוי העיסוק במחקר ובשיח בנושא זה מ-1990 ועד תחילת שנות ה-2000 האיר את שתי הקבוצות הקיצוניות באור לא חיובי. חוקרים משתי הקבוצות היריבות נפגשו בפורט דה בורגניי שבצרפת בשנת 1996, במימון נאט"ו, ובמשך 11 יום דנו בסוגיה בניסיון להגיע להסכמה. בתום הדיונים פרסמו עשרות ארגוני פסיכולוגים מובילים הצהרות פומביות שהסתייגו משתי הגישות הקיצוניות. סקרי עמדות בקרב קלינאים וחוקרים שנערכו מצאו מעט תומכים בהשקפות הקיצוניות מכל צד. נציגים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומהתחום הקליני של טראומה כתבו מאמרים ברוח פייסנית בספרות המקצועית, והמחלוקת גוועה.
בעשרים וחמש השנים האחרונות מאז התלקחות המחלוקת ויישובה, נוסף ידע רב אודות ניתוק (דיסוציאציה) ואמנזיה דיסוציאטיבית. הניתוק מוצג באופן בולט עוד יותר במהדורה העדכנית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5), שבה מוצג לראשונה תת-הסוג הדיסוציאטיבי החדש של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). תופעות ניתוק תועדו במחקרים רבים של נבדקים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית. ואכן, ב- DSM-5, אמנזיה דיסוציאטיבית בטראומה עודנה מצויינת כתסמין מאבחן להפרעת דחק פוסט-טראומטית והפרעת דחק חריפה.
חוקרים קוגניטיביים תרמו באחרונה ראיות לכך שכל זיכרון, ולא רק זיכרון משוחזר, ניתן להבניה מחדש ויש לבחון אותו באופן מדוקדק. ואולם, בניגוד לדעות שהובעו בגילוי הדעת האמור, לא נמצאה כל ראיה המניחה את התשתית לקביעה שלפיה זיכרונות משוחזרים של טראומה הם סוג מיוחד של זיכרון ואינם ראויים להתייחסות הוגנת וצודקת בבית משפט.
בכבוד רב,
ד״ר גילי אופיר, מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית, בית חולים איכילוב
ד״ר אודי אורן, נשיא EMDR Europe
ד״ר רננה איתן, מנהלת מרפאה נוירופסיכיאטרית, בית חולים הדסה עין כרם
ד״ר אודי בונשטיין, פסיכולוג קליני ראשי, בי״ח נהריה, יו״ר האגודה הישראלית להיפנוזה
ד״ר שירי בן-נאים, מרפאה פסיכיאטרית, הדסה עין כרם
ד״ר אהובה בני, מנהלת השירות הפסיכיאטרי, מרכז רפואי בני ציון, חיפה
פרופ׳ דני ברום, האוניברסיטה העברית
ד״ר נועה בר חיים, פסיכיאטרית, מרכז תמר
ד"ר דליה ברנדס, יחידה לטיפול בטראומה נפשית אקוטית, בית חולים איכילוב
ד״ר ענבל ברנר, בית חולים שלוותה
ד״ר אורנה גורלניק, אוניברסיטת ניו יורק
ד״ר שרון גיל, אוניברסיטת חיפה
פרופ׳ קרני גינזבורג, אוניברסיטת תל אביב
ד״ר הילה הרמלין קוטנר, פסיכולוגית קלינית בכירה
ד״ר אפי זיו, אוניברסיטת תל אביב
ד״ר יפעת כהן, פסיכיאטרית, מיסדת/מנהלת שותפה, מכון אופק לטיפול דיאלקטי-התנהגותי
ד״ר כרמית כץ, אוניברסיטת תל אביב
פרופ׳ מולי להד, מכללת תל-חי
ד״ר אופיר לוי, המרכז האקדמי רופין, אוניברסיטת תל אביב
ד״ר דוד ליבה, מנהל מחלקה, בית החולים מזרע
ד״ר ערן לייטנר, מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית, בית חולים איכילוב
ד״ר עופר מאורר, בית הספר החדש לפסיכותרפיה
ד״ר מיה מוכמל, אוניברסיטת חיפה
ד״ר אביגיל מור, המכללה האקדמית תל חי
ד״ר פטריסיה סיפריס, מנהלת מחלקה, מרכז רפואי לב השרון
ד״ר נמרוד פיק, פסיכיאטר, המרכז לבריאות הנפש באר יעקב
פרופ' רות פת-הורנצ'יק, האוניברסיטה העברית והמרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה
ד״ר חנה צור, האוניברסיטה העברית
ד״ר אילן קוץ, פסיכיאטר
פרופ׳ שאול שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי, בית חולים איכילוב
ד״ר דניאלה שבאר-שפירא, אוניברסיטת תל אביב
Prof. Judie Alpert, Founder of Division of Trauma Psychology of the American Psychological Association, New York University, USA
Prof. Judith Armstrong, University of Southern California, USA
Dr. Kathryn Becker-Blease, Oregon State University, USA
Dr. Suzette Boon, Supervisor, Trauma Center, Zeist, The Netherlands
Prof. Bethany L. Brand, Towson University, USA
Prof. Stephen E. Braude, Emeritus Professor, University of Maryland Baltimore County, USA
Prof. John Briere, Keck School of Medicine, University of Southern California, USA
Prof. Daniel P. Brown, Harvard Medical School, USA
Dr. Laura S. Brown, Past President, Trauma Division, American Psychological Association, USA
Prof. Lisa D. Butler, University at Buffalo, USA
Prof. Etzel Cardeña, Lund University, Sweden
Prof. Ross E. Cheit, Political Science & Public Policy, Brown University, USA
Dr. Richard A. Chefetz, Distinguished Visiting Lecturer, William Alanson White Institute of Psychiatry, Psychoanalysis & Psychology, New York City, USA
Prof. Jim Chu, Harvard Medical School, USA
Prof. Catherine C. Classen, University of Toronto, Canada
Dr. Christine A. Courtois, Washington, DC, USA
Prof. Carlos A. Cuevas, Northeastern University, USA
Prof. Constance J. Dalenberg, Distinguished Professor, California School of Professional Psychology, Alliant International University, USA
Prof. Martin Dorahy, University of Canterbury, New Zealand
Prof. Amber N. Douglas, Mount Holyoke College, USA
Dr. Nel Draijer, Vrije Universiteit, Amsterdam, The Netherlands
Prof. Helena Espirito Santo, Instituto Miguel Torga, Portugal
Prof. Charles F. Figley, Distinguished Chair in Disaster Mental Health at Tulane University and School of Social Work Professor and Associate Dean for Research, USA
Dr. Janina Fisher, Sensorimotor Psychotherapy Institute, USA
Prof. Brad Foote, Albert Einstein College of Medicine, Yeshiva University, USA
Prof. Steven Frankel, University of Southern California, USA
Prof. Jennifer J. Freyd, University of Oregon, USA; Editor, Journal of Trauma and Dissociation
Prof. Silke Birgitta Gahleitner, Donau-Universität Krems, Austria
Dr. Richard B. Gartner, Founding Director of Sexual Abuse Service, William Alanson White Institute for Psychiatry, Psychoanalysis, and Psychology, New York, USA
Prof. David H. Gleaves, University of South Australia, Australia
Prof. Steven N. Gold, Nova Southeastern University, USA, Editor, Psychological Trauma: Theory, Research, Practice and Policy
Dr. Anabel Gonzalez, University Hospital of A Coruña, Spain
Prof. Jean M. Goodwin, University of Texas Medical Branch, Galveston, USA
Prof. Thomas G. Gutheil, Harvard Medical School, USA
Dr. Christine Hatchard, Monmouth University, USA
Prof. Janna A. Henning, Adler School of Professional Psychology, USA
Prof. Judith L. Herman, Harvard Medical School, USA
Dr. Jim Hopper, Harvard Medical School, USA
Prof. Elizabeth Howell, New York University Postdoctoral Program in Psychotherapy & Psychoanalysis
Prof. Sheldon Itzkowitz, New York University Postdoctoral Program in Psychotherapy & Psychoanalysis
Prof. Philip Kinsler, Geisel School of Medicine, Darthmouth, USA
Prof. Richard Kluft, Temple University School of Medicine, USA
Prof. Christa Krüger, University of Pretoria, South Africa
Prof. Marilyn Korzewkwa, McMaster University, Canada
Prof. Ruth Lanius, University of Western Ontario, Canada
Dr. Giovanni Liotti, MD, Post- graduate School of Clinical Psychology, Università Pontificia Salesiana, Roma, Italia
Prof. Richard J. Loewenstein, University of Maryland School of Medicine, Baltimore, MD, USA
Prof. Alexander McFarlane, University of Adelaide, Australia
Prof. Warwick Middleton, University of Queensland, Australia
Prof. Andrew Moskowitz, Aarhus University, Denmark
Dr. Ellert R.S. Nijenhuis, psychotraumatology researcher,Department of Psychiatry, Assen, The Netherlands
Dr. Pat Ogden, Founder/Director, Sensorimotor Psychotherapy Institute, USA
Dr. John A. O’Neil, McGill University, Canada
Dr. Ken Pope, researcher, former chair of ethics committees, American Psychological Association, and American Board of Professional Psychology, USA
Dr. Luise Reddemann, University of Klagenfurt, Austria
Prof. Margo Rivera, Queen's University, Kingston, Ontario, Canada
Dr. Colin A. Ross, The Collin Ross Institute, USA
Dr. Anca Sabau, Child psychiatrist, ESTD executive board member, Romania
Prof. Vedat Şar, Emeritus, Istanbul University Faculty of Medicine, Turkey
Prof. Ingo Schäfer, University Medical Center Hamburg, Germany
Prof. Alan W. Scheflin , Professor of Law Emeritus, Santa Clara University, USA
Dr. Yolanda Schlumpf, University of Zurich, Psychological Institute, Division of Neuropsychology, Switzerland
Dr. Joyanna Silberg, Executive Vice-President, Leadership Council on Child Abuse & Interpersonal Violence, USA
Prof. Tom L. Smith, University of California, San Diego, USA
Prof. David Spiegel, Stanford University School of Medicine, USA
Prof. Helle Spindler, Aarhus University, Denmark
Dr. Pam Stavropoulos, Head of Research and Clinical Practice Adults Surviving Child Abuse, Australia
Kathy Steele, MN, CS, Adjunct Faculty, Emory University School of Nursing, USA
Prof. Paula Thomson, California State University, USA
Prof. Onno van der Hart, Emeritus, Utrecht University, The Netherlands
Dr. Amelia van der Merwe, Stellenbosch University, South Africa
Prof. HGJM Eric Vermetten, Leiden University Medical Center, The Netherlands
Prof. Lenore E. Walker, Professor, Nova Southeastern University, Center for Psychological Studies, USA
Dr. Fran S. Waters, DCSW, LMSW, LMFT, Former ISSTD president, USA
Prof. Rachel Yehuda, Director, Traumatic Stress Studies Division, Mount Sinai School of Medicine, NY, USA
Prof. Dr. Sahika Yuksel, Emeritus, Istanbul University Medical School, Turkey
27 בדצמבר, 2014
נייר עמדה