header
facebook icontwitterrss-logoyoutube-logo
 
 
home header

התנהגותו ומצב רוחו של ילדי יכולים להשתנות לפתע כאילו היו בו שני ילדים.


שמעתי על דיסוציאציה ואני תוהה אם זה מה שאני רואה.

דיסוציאציה (ניתוק נפשי) נורמאלית

לפני שנענה על שאלה זו, תאור של דיסוציאציה נורמאלית או לא-בעייתית יוכל לעזור. הנה כמה דוגמאות:
א. הילד שקוע לחלוטין בפעילות ואיננו מודע למה שקורה סביבו (לדוגמא: כשהוא משחק במשחק וידאו).
ב. הילד מפתח "עולם דמיוני" אבל יודע את ההבדל בין דמיון למציאות.
ג. ילד (או מבוגר) יכול לקרוא עד סוף דף בספר ולא לדעת מה הוא קרא בגלל שמחשבותיו היו "במקום אחר".
ד. הילד 'מתעלם' מחוויה לא נעימה (למשל: מפציעה מכאיבה), או חוסם אותה ממודעותו מבלי שהדבר יפריע להתנהגותו הכללית.
דוגמאות אלה של דיסוציאציה נורמאלית אינן מפריעות להתפתחותו של הילד או לתפקודו החברתי והאקדמי (הלימודי).
דיסוציאציה בעייתית
סוג נוסף של דיסוציאציה, שעליה מתמקד אתר זה, הינה "דיסוציאציה פתולוגית". כמו בקשיים אחרים שיש לאנשים, דיסוציאציה באה לידי ביטוי ברצף דרגות חומרה שונות של דיסוציאציה בזמנים שונים.

דיסוציאציה בעייתית, או פתולוגית, יכולה לקרות כשילד צריך להתמודד עם מצב מפחיד או מציף, עם מציאות המורכבת ממצבים מפחידים רבים, או עם חיים בסביבה מבלבלת (ראה שאלה 2 בהמשך). הילד מרגיש, בתנאים אלה, מפוחד וחסר אונים והוא אינו יכלו להימלט מן המצב. הוא עשוי אפילו לחשוש שלא יצליח לשרוד. בכדי להתמודד, הילד מוצא דרך "להמלט" על ידי "דחיקה" של האירוע אל מחוץ למודעות שלו (סוג של דיסוציאציה) או חסימה של זיכרונות של אירועים בוויסות רגשות הולם, ובפיתוח קשרים בריאים עם אנשים.

ילדים צעירים הינם פגיעים יותר לדיסוציאציה מאשר ילדים בוגרים משום שעדיין אין להם את היכולת להתמודד ו"להסתדר" עם מה שמפחיד אי מכאיב והם אינם מסוגלים להרחיק את עצמם, פיזית, מן המצב. אבל הדרך שבה ילד מסוים יתמודד עם מצב קשה כזה תלויה במשתנים רבים.

למשל:
א. יכולתו להרגיע את עצמו ולהאמין שעולמו יכול להיות בטוח שוב,
ב. יכולתו של ההורה להקשיב לרגשותיו המבולבלים ומנוגדים של הילד ולשוחח באופן פתוח על הארוע הטראומטי,
ג. זמינות של עזרה מתאימה, מהירה, ותומכת לילד ולהורה.

דיסוציאציה בדרגת חומרה קלה
דוגמא של דיסוציאציה קלה היא למשל כשהילד "מרחף" בבית הספר ואיננו שם לב למורה ולא מקשיב לה, מבלי שיש לו שליטה על התנהגות זו. מצב כזה עלול להפריע ליכולתו הלימודית ולהתפתחותו הכללית, במיוחד אם התנהגות זו הינה שכיחה.

דיסוציאציה בדרגת חומרה בינונית
דיסוציאציה בינונית קיימת כשילד מפתח יכולת שלא להרגיש כשגופו נפגע. למשל, במהלך התעללות פיזית או מינית, או במהלך טיפולים רפואיים פולשניים. מצב זה נקרא "דפרסונליזציה"- מצב בו האדם חש קהה חושים או שאינו מרגיש את גופו. הוא עשוי לחסום חושים אחרים גם כן, כמו שמיעה, ראייה, וטעם עד כדי פגיעה ביכולתו ללמוד. שימוש מתמשך בדיסוציאציה יכול לגרום לכך שהילד לא יהיה מודע לתחושותיו ולצרכי גופו. למשל, ילדים שהקהו את גופם עלולים שלא להרגיש כשהם נפצעים בגלל שאינם חשים בכאב. הם עלולים שלא להגיב בצורה לה אנו מצפים שילדים יגיבו לכאב, פגיעה, פציעה, או מחלה. כתוצאה מכך, עלולים פצעיהם ומחלותיהם להתפש כמזעריים ולא ל קבל את תשומת הלב הדרושה.

סוג נוסף של דיסוציאציה בינונית קורה כשהילד צריך להפריד את עצמו (את מודעותו) מסביבתו על מנת שלא לחוות את הארוע המפחיד. הוא מפתח את היכולת שלא להיות מודע למה שקורה סביבו או לחוות את מה שקורה לו כלא אמיתי. תגובה זו נקראת "דראליזציה"- זו התחושה שהמצב והסביבה הקיימת אינם אמיתיים. זה יכול לקרות תוך כדי הארוע הטראומטי ויכול להמשיך לקרות כשדברים מזכירים לילד את הארוע המקורי.

דיסוציאציה בדרגת חומרה קשה
דיסוציאציה בקצה החמור יותר של הרצף קורת לצורך מילוט מן האירוע המחריד כאשר הילד צריך להיפרד בצורה כל כך קיצונית מעצמו עד שזה מרגיש כאילו חלקי עצמיות נפרדים 'מחזיקים' את המחשבות, הרגשות, והזיכרונות האיומים. חלקים אלה נקראים "חלקים דיסוציאטיבים" (או "פצלים דיסוציטיבים"). הילד הינו עדין אינדיבידואל אחד, אבל הוא חווה צדדים שונים של עצמו עם מצבי מודעות משתנים (או "מודעויות שונות"). חלקים אלה יכולים 'להחזיק' בשביל הילד את הרגשות, המחשבות, והזיכרונות המפחידים והבלתי-נסבלים בצורה שמרחיקה אותם מן המודעות המתמשכת של הילד כדי שהוא לא יצטרך לחוות אותם. אחרת, יהיה זה קשה מדי לילד להמשיך בחייו היומיומיים ולבצע את המצופה ממנו. סוג זה של דיסוציאציה יכול להיות מוסבר על ידי הפרעה או שיבוש בתפישת העצמי של הילד: הילד מרגיש כאילו שהוא בעל חלקים שונים או מצבים שונים של מודעות, במקום שיחווה את עצמו כבעל תחושת עצמיות אחת שכוללת את כל הרגשות, המחשבות, וההתנהגויות.

החלקים המנותקים (הדיסוציאטיביים) של הילד יכולים להשפיע על הדרך שבה הוא מתנהג, חושב, מרגיש, וזוכר. לפעמים הוא עלול באמת שלא להיות מודע למה שהוא עשה או חווה. לאחרים מצב כזה יכול להראות כאילו הילד משקר. תופעה זו נקראת "אמנזיה" (שכחון)- והיא מייצגת חוסר יכולת לזכור מידע אישי חשוב על חוויות והתנהגויות בהווה או בעבר. הילד עשוי לשמוע קולות בתוך ראשו, כגון "חלק כועס" שצועק עליו או "חלק עוזר" שאומר לו איך להתנהג. יש ילדים שמעניקים לחלקים אלה של עצמם שמות של אנשים, חיות, צעצועים, או רגשות. אבל חלקים דיסוציאטיביים אלו אינם משתלטים על התנהגותו של הילד ואינם מציגים את עצמם לאנשים אחרים, הם נשארים בתוך נפשו של הילד. תופעה זו נקראת "הפרעה דיסוציאטיבית לא מסווגת."

הצורה החמורה ביותר של דיסוציאציה קורת כאשר החלקים הדיסוציאטיביים משתלטים באופן מלא על התנהגותו של הילד. הילד נראה אז לאחרים כמו ילדים שונים הבאים לידי ביטוי בזמנים שונים. מצב כזה קורה כאשר חלקים שונים של הילד משתלטים על מודעותו והתנהגותו של הילד. תופעה זו נקראת "הפרעת זהות דיסוציאטיבית"- או ריבוי אישויות. חלקים מתחלפים אלה הינם מאוד מבלבלים לילד ולאנשים סביבו. הילד עלול לחוות תקופות משמעותיות של אמנזיה בזמנים אלה.

חשוב מאוד לזכור שדיסוציאציה הינה מנגנון הסתגלות למצב אבנורמלי. זו היא יכולת יצירתית המספקת עזרה לילד כשהוא איננו יכול להימלט באופן פיזי ממצב מחריד ומכאיב. אבל קורה גם שדיסוציאציה הופכת לדפוס של תגובה לעולם גם כאשר תגובה זו אינה הכרחית. דפוס תגובה כזה יכול לגרום לילד לבעיות קשות בבית-הספר, בבית, ובקשרים עם אנשים (ראה תשובה מס' 3).

לסיכום:
הבנה מעמיקה של התמונה ההתנהגותית של ילדך, בעזרת בעל-מקצוע מיומן, תסייע לך לברר אם ילדך סובל מדיסוציאציה או אם התנהגותו הינה על רקע אחר. ראה תשובה מס' 3 לסימפטומים נוספים שקשורים לדיסוציאציה.

אתם כאן: Home RSS שאלות נפוצות של הורים התנהגותו ומצב רוחו של ילדי יכולים להשתנות לפתע כאילו היו בו שני ילדים.